נמאס לי להפריע לה בטלפונים. ארבעים פעם ביום אני מתקשר והיא
משתדלת לגלות הבנה.

"היי ממי? מה העניינים? איך הגב? מרגישה יותר טוב?"

נזכר בשלושת השבועות שלנו בראס א-שטן. בדיוק היו התראות על
פיגועים בשבוע בו התכוננו לצאת (התכוננו, אלק- האם סיני דורש
יותר ממגבת אחת, שרוואל וגופיה?) אבל החלטנו לנסוע בכל-זאת.

איריס אמרה שהשמים של סיני הם משהו אחר.

"אין כאלה דברים." אמרה.
ואני הרגשתי צורך בנוכחותה של יישות עליונה שתסדר לי את החיים.
גם היו לי שתי חוויות מיסטיות כשהיינו בסיני.

אבל דווקא הנוכחות של איריס, למרות שלא הייתה בה הדרמטיות של
החוויות המיסטיות, הייתה מיסטית יותר. כפי שאמר אוסקר ווילד:
"היופי הוא בנגלה".
דווקא הנוכחות היומיומית, השקטה, המינימנליסטית, העוזרת שלה,
במבט לאחור, לפחות, הייתה הדבר הקסום ביותר.

רק שלא ידעתי להעריך זאת באותה תקופה. היצר הסתחרר סביב ראשי
וגרם לי להציץ בבחורות אחרות בשעה שדיברה.
היתה תיירת ההולנדית ההיא עם הנזם באף ומכנסי-הג'ינס הקצרים.
היו הבדואיות שטוחות החזה, עטופות באריזות המתנה של בדים
שחורים על מפתח הלב, לא משנה.

עכשיו, בלוקסוס של שנתיים אחרי, הדברים נראו אחרת והטרדתי את
איריס בשיחות - הפכתי מנרדף לרודף.
והיא הייתה מאוד סבלנית כפי שהיא תמיד לאנשים בחייה. ואני זקוק
להעלות דברים על הכתב כדי לראות אותם לאשורם.

"אין כאלה דברים" - איזה ביטוי מצחיק. והשמיים של איריס הם
עכשיו השמיים שלי.

ולה יש עכשיו את יוסי - הנווד השזוף הזה עם המשקפיים והספרים
של ז'ורז' פרק והידע הכללי שלו על סופות חול ועל חתולי-בר ועל
מערכות-כוכבים, והנגינה שלו על חליל ואיך שהוא מדבר. די, אין
לי חשק להיות חלק מפולחן האופי של הבנאדם הנוראי הזה.
היה איזה קטע שהיא סיפרה לי על טיול שלהם לצפון. שחיה לילית
ואיזה ג'וינט. הזכיר לי שחיות ליליות וג'וינטים שהיו שלנו.
ואני בכלל לא מאמין בסקס לפני הנישואין. זיעה של שקי-שינה,
ישבן, טבעת, די.

ולי יש עכשיו את דלית, עם הפודלים שלה והביטחון העצמי והתלתלים
- עורכת דין מתלמדת אצל ורשבסקי כהנמן וטיכו. כותבת סיפורים
קצרים ומתה על עצמה. אני נמצא בחברה טובה.

והיד שלי שוב מחייגת את המספר של חנות הפרחים בה עובדת איריס
(חנות פרחים - איזה קיטשי. מרגיש לי כמו 'כשהארי פגש את
סאלי').

"ממי?"
"דדי?"

דדי זה קיצור של עודד. שמי המלא: עודד בורלא. בורלא זה השם של
אמא שלי מלפני החתונה. אבי שלי זה איזקוביץ'. בקיצור, אשכנזי
בריא וטהור.

"מה העניינים? יום קשה בעבודה?"
"לא, הכל כרגיל. חכה שניה. יש מבצע על הרקפות, 25. דדי? מה
שלומך? הכל בסדר?"
"כן, אני מקווה שלא נמאסתי עדיין לגמרי. כאילו, שאני מתקשר
אליך כל-כך הרבה."
"ממי, אמרתי לך שאתה יכול להתקשר אלי כמה שאתה רוצה."
"זה לא מפריע ליוסי?"
"לא, דיברתי איתו והוא לגמרי בסדר עם זה. אבל האמת היא שאני
קצת דואגת לך. אתה עדיין מעשן כמו מטורף?"

אחרי שנפרדנו הייתי בתקופת סטלה קשה ביותר. כשהתחילו לי
רעידות בידיים הבנתי שהמצב לא טוב והורדתי את המינון, אבל הוא
עדיין היה גבוה למדי ביחס לסטלנים האקראיים, החברים שמעשנים רק
בסופי-שבוע.

"לא, לא, אני מעשן פחות. רוצה לקפוץ היום לאיזו ישיבונת?"
"אני לא יודעת אם זה יהיה לעניין. את זה יוסי פחות יאהב. יש את
הכריזנטמות בשלושים. אתה שומע? אני חייבת לסגור. תתקשר
אחר-כך?"
"כן. ביי ממי."
"ביי."

איך הגענו למצב כזה שרק אני מתקשר אליה? אה, כן, אני יודע.
הייתי מאנייק ושכבתי עם מישהי אחרת.
קראו לה נטלי והיא הייתה דיילת-אוויר בסוויס אייר. זה היה
כשאיריס נסעה לבקר את אבא שלה בטקסס. לא הצטרפתי אליה למרות
שממש ביקשה, כי עבדתי אז על פרויקט חשוב בחברה ('אמיר סיסטמס',
חברה לפתרונות תקשורת שלי ושל חברי הטוב מבית הספר היסודי,
אמיר דגן). נטלי הייתה אחות של לקוחה והזכרתי את היותה דיילת
מכיוון ותמיד היה לי חלום לעשות את זה עם דיילת. איריס התקשרה
אלי כל לילה כדי לספר כמה אבא שלה לא מבין אותה ולא מקשיב לה
ונטלי הייתה פשוט שקטה וידעה מה היא רוצה. לי לא היו הגנים של
הנאמנות וגם החינוך מהבית היה קלוקל. אבא שלי ניהל שני רומנים
לפני שאמי נפטרה ותמיד עודד אותי ואת גדי, אחי, להסתכל על נשים
כעל חפצים.
יצא מצב שאיריס חזרה לדירה שלנו ערב אחד מוקדם מהצפוי, ותפסה
אותי ואת נטלי במיטה, בוהים ב'מבט לחדשות' ומעשנים את הסיגריה
שאחרי.

רדפתי אחריה למטה, ברחוב, אל הערב הקיצי. הדפתי לעברה את כל
הקלישאות: זה לא איך שזה נראה, אין לה שום משמעות בעיני,
לנטלי, זאת אומרת, היא (איריס) היחידה. עוברי-אורח שראו
אותנו הביעו בפרצופיהם הזדהות עם הקרבן. אני, במכנסיים הקצרים
שזרקתי על עצמי, בלי חולצה, עם שיער ארוך ותירוצים נראיתי כמו
סטריאוטיפ של הגבר המאנייק שמחפש זיון. היא, עם שערה החום
הארוך ועיני השקד שלה והיותה כה קטנה ונראית כמו ילדה רכשה את
חיבתם המירבית. גבר בן ארבעים ניענע אלי בראשו לשלילה וגם
ציקצק בלשונו, קרוב לודאי. אני התעלמתי ממנו וצעדתי אחריה
במרץ, כי תחושת הבגידה ואובדן האמון הפיחו בה אנרגיה אתלטית.

אחר-כך הייתי תקופה קצרה עם נטלי והיא בגדה בי עם מוטי
פלדמן, אחד החברים הכי טובים, שהיה איתי בשיריון. היה מבאס
להיתקל בו אחר-כך במקלחת במילואים והוא הוציא לי שם רע אצל
החבר'ה שלא הכירו אותי. לא יכול לומר שלא הגיע לי. אגב, שמעתי
שנטלי עובדת במשרד החוץ והתקמבנה לה יפה. שיבושם לה. אני חושב
דבר אחד על נשים שבוגדות: זונות. אין לי מלה אחרת. גם גברים
שבוגדים. לא מאמין יותר בבגידות- מאמין באהבה. למרות שלפעמים
יותר קל לבגוד מלאהוב. לפעמים אתה אוהב את עצמך יותר מדי אבל
בעצם אתה לא אוהב את עצמך, אז אתה לא יכול לאהוב. לא בטוח
שהצלחתי להעביר את הכוונה שלי- קשה להעביר דברים כאלה במלים,
הרי.

אז נפרדנו, ותקופה מסוימת הייתי גוש של שנאה למין הנשי, בערך
כל מה שאבא שלי לימד אותי להיות ומה שאני הפכתי את עצמי להיות.
אבל היה בתקופה הזאת גם חסד - כנראה ריחמו עלי מהשמיים כי
בתקופה הזאת היו סביבי חברים טובים. שיחקנו הרבה כדורסל
וכדורגל. עדיין משחקים, למעשה.

הסוף.

:)