היא נכנסת עמוק אל תוך שיגעונותיה הקטנים. היא נכנסת עמוק
מידי. מבטה מרמז כי יש משהו לא בסדר, משהו שלא תוכל להתמודד
עימו. ועד עכשיו זה עוד לא קרה.  היא שוקעת בשינה עמוקה, רק לא
להתעורר למציאות, לא לקום מהמיטה, רק בחדר קטן זה היא מרגישה
בטוחה. היא מתעוררת ונדהמת לגלות שהגוף ממשיך הלאה, היא חייבת
מים... היא מחפשת משהו שיטהר אותה, ואחרי שמוזגת לעצמה כוס קרה
ולוגמת אותה כדי שתנקה את כל המערכת, את כל קו מחשבתה, היא
לוגמת את המים כדי שיחלחלו בתוכה ויוציאו את כל הפחד מתוכה אך
זה לא עוזר.

היא נכנסה למקלחת ובוחרת במים הרותחים ביותר היא רוצה להתנקות
מכל חטא קטן שנמצא בתוכה, עוד תקופת דיכאון מאיימת לפרוץ ממנה,
והיא מפחדת שלא תוכל להתמודד, לא רק עם הדיכאון אלה גם עם אותו
בן אדם שהוא האור בשבילה, ואין שום דרך להתמודד עם המציאות כל
מה שהיא יודעת, כל מה שהיא למדה להכיר זה רק הפחד, מלאהוב
אותו. המים יורדים עליה כמו גשם באמצע הקיץ, משהו שלא נראה
הגיוני אבל קורה. היא רוצה לזרום יחד איתם, להתנתק מכל מה
שסביבה, היא נשכבת באמבט החם ונותנת לנשמתה מנוחה, בלי מחשבות,
רק עם העיניים עצומות, כמו שהיא התרגלה להביט בחיים, עם
העיניים עצומות. היא כל כך רוצה... אבל היא לא יודעת מה, כל
מחשבה שלה נוגדת את הקודמת לה, והתמונות שרצים בתוכה מעוררים
בה התקף חרדה... היא מתנשמת במהירות אך ממשיכה לשכב שם, היא לא
עומדת בקצב שבה חולפים לה חייה, היא לא עומדת , היא רק שוקעת
עמוק בתוך החרדות שלה, רק לא לחזור למציאות שבה היא צריכה
להתמודד איתו. המים שוטפים ממנה את הריח שלו, וכל שהיא עוצמת
ענייה רצים התמונות בראשה. אולי היא לא מוכנה לכל זה... לחיים
האלה... עם כל האהבה הזאת... היא מרגישה שזהו נטל שעליה
להתמודד איתו... הפחד הזה, החרדה, ובעיקר המציאות המקשה עליה
פעם אחר פעם.

היא לא מרגישה שהיא קרובה לאף אחד בעולם, נותרה לבדה ואין מי
שידבר ויסביר לה שזה הטבע שככה זה החיים, גם אם היה מי שיאמר
לה את זה, היא הייתה מתחמקת ומסתגרת בתוך עצמה כמו שהיא
התרגלה. המים החמים זורמים עליה וכל מה שחולף בה זה גל קור,
ורעידות קטנות המסמלות תחילתו של משבר. היא אוהבת אותו, ומפחדת
מכל הכוח שהיא נתנה לו עליה, וככה זה אהבה, כשאתה נותן את
נשמתך ובכלל את כל כולך, ומי לא מפחד לתת את עצמו במובנים כל
כך רבים, לבן אדם אחד?

המים החמים מאיימים להיפסק, ושום סבון לא שוטף את ההרגשה את
הפחד ואת החטא שבלהתאהב, כי אהבה היא סוג של חטא, זוהי תאווה
ותשוקה ובעיקר חולשתו של אדם- והחולשה הפרטית שלה.

כמה היא רוצה להפוך למים, לחלק של נהר שישטוף אותה הרחק, במקום
בו שום אדם לא ימצא אותה, להפוך לחלק מהטבע, ולהיטהר מכל שקר
קטן, כל שגיאה וכל חטא שהשאירו סימנים כה רבים בגופה בכל שנות
חייה, היא מקנאה להם, למים הצלולים, הם כל הזמן נעים, לעולם לא
נקשרים למקום, לאדם, פשוט זורמים. אך למרות הרצון שלה לזרום
היא צוללת חזרה למציאות שהיא רצתה כל כך לשכוח. היא יוצאת
מהאמבט אל כיוון החדר ולרגע נדמה שהאדים הולכים אחריה, אבל הם
כמו כולם, נעלמים באמצע הדרך ומשאירים אותה בכוחות עצמה-לבדה,
להתמודד עם אותה מציאות שלא יכלה להתמודד גם כאשר הם היו
לצידה. היא נכנסת לחדר, נופלת למיטה ונותנת לשיגעונות הקטנים
שלה להיכנס עמוק בתוכה, מבטה כבר לא כשהיה הוא מרמז כי משהו לא
בסדר, מציאות שלא תוכל להתמודד איתה עומדת בפתח, היא שמה כוס
מים קרים לצידה כדי שלא תצטרך לקום מהמיטה, שם היא מרגישה הכי
בטוחה, היא עוצמת עיניים והתמונות שרצות לה בראש מערערות אותה,
וכך היא נרדמת, כשלנגד ענייה סרטון עלוב של זיכרונות חייה.