אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו
וכשהם
ימשיכו בשלהם
בהוויה
בשגרה
בהפוגה
ושוב בשגרה
אנחנו
כבר לא נהיה
כבר לא,
נהיה שם.
וכשהם
יצפו במסך
בהרף עין
כבהבזק שרירותי
בעוברם בחטף
ליד הכתוביות המרצדות
מיותמות מקוראים
אנחנו
כבר לא נהיה,
כבר לא,
נהיה שם.
וכשהם
יהפכו
מושחתים אף יותר
במן קלות שתקנית
בלתי נסבלת
כשלמוסר,
כבר לא יהיה
ולו שביב
אחד
של זיכרון
אנחנו
כבר לא נהיה
כבר לא,
נהיה שם.
זיכרוננו
יתאדה באוויר
הסופג בשקיקה
את מיציו הנותרים,
האחרונים,
הרוח,
תלחש
כללי משחק
חדשים
נוטפי ארס,
מושחתים.
וכשמישהו יישאל,
אם בכלל,
למה השמש
כל כך עצובה
ולמה הירח
כל כך חיוור
והכוכבים בודדים,
אנחנו
כבר לא נהיה
כבר לא
נהיה שם.
ואולי,
מעולם לא היינו. |
