ולפעמים החומר מנצח הכל,
ופשוט בא לי לחבק אותך. לחבק ולא לעזוב.
אני מצטערת יקירי, ורטט עובר בי. האם אינך מודע לחסרונות,
לשגעונות, לדמעות?
אני מצטערת לאכזב אותך, אבל אני לא מי שאתה חושב שאני. ולא
אוכל לחזור לזרועותיך. אתה הוא זה שחייב לחזור אליי. רק ככה זה
עובד.
ולפעמים כשאני לבד אני מרגישה שוב את החופש.
אבל הוא עובר מהר כל כך, ושוב חסרות אותן הידיים העדינות, אותן
העיניים המנחמות, אותן הנשימות המחיות.
אני מבקשת סליחה אהובי, זה לא היה במקום. אבל הפעם זה רק כי
איני שייכת יותר. הרי לא הייתי שייכת לאיש, וכך זה ישאר תמיד.

זהו צד שלי שאתה לא מכיר, זאת אני האמיתית. זאת שתמיד לבד. אני
רואה בעיניים שלך את האמונה מתנפצת. שוב איכזבתי.
וקיוויתי שהפעם אוכל לשנות משהו, אך לא הצלחתי לשנות דבר. אני
מצטערת לאכזב אותך ידידי...
אני רק יכולה להגיד שבאמת ניסיתי.
ופתאום לאכזב אותך נראה פשוט כל כך, כאילו הציפיות שלך מפריעות
לי לנשום. ורק קיומי כבר מאכזב. למרות שבעצם אמרת פעם שגם לך
יש צד בעיניין, שגם אתה מרגיש. אבל נראה שלא הכל פשוט כל כך.
ואתה כבר לא תחזור אליי, ואני לעולם לא אוכל לחזור אליך. האם
כבר ביקשתי סליחה?