היא איננה אוהבת אותי. אני רואה זאת באופן שבו היא מניחה את
המזלג על השולחן. היא אינה אוהבת אותי עוד. ואותה פיסת מתכת
מתחזה לנשמתי ונשמטת, כבדה, על השולחן. היא עייפה.
אני מתבונן בה מבין הביצורים השגרתיים: כוס התה, הקנקן,
המלחייה - אלו מסמנים את הגבול בין ממלכותינו, שעתה, נאסרה
הגישה ביניהן. השער נחתם.
היא עוד לוגמת כמה לגימות זהירות מכוס הקפה שלה, מתנועעת בחוסר
נוחות על הכסא, כמו מנסה לאזן את משקלה של החלטה גדולה הממאירה
בתוכה.
היה זה הרגע המדויק. גרגר החול האחרון שנחת בהיכל לבה, מכה את
צלילו הבודד. אני מתהדק בתוך פני הרגועות, מפשק את שפתי ומקרב
אליהן את הכוס. התה חם, חם מדי. אני מרגיש כאדם שהיה עד לפשע
ואינו מסוגל להתריע עליו, מולו, עוזב הרוצח בשלווה.
היא מחייכת. נאבקת בבלבול שלה עצמה, מנסה לשער, לחשב, מגלה
אותי לתוך משוואותיה, אומדת את המחירים.
אני משיב לה חיוך. היא איננה יודעת, אינה רואה אותי עוד.
מאחורי ארוחת הבוקר שלנו, היא מתפזרת לעתידיה ועבריה השונים,
מיטשטשת, אני דרוך וחד, תלוי מצוק פעולותיה הלקוניות.
היא מחליטה לדחות. ידה מושטת אל הלחם. היא תאכל פרוסה מרוחה
בריבה. היא מנסה לשוב אל הרגע שלפני הידיעה. המילים קשות מדי
עכשיו, היא לא תוכל להוציאן מפיה, צורתן עוד לא ברורה ומאיימת.

ידיה עובדות בזריזות, פניה לובשות עליזות שמתחתיה עוד פרומה
הדאגה. מחר. אולי בשבוע הבא. דבר אינו דחוף. היא לועסת. היא
תקבור את אותה תחושה המקננת בה, המסכנת אותה כל כך. תאיין אותה
בכוח הזמן שחולף, בתנופת המעשים שלא תעשה.
היא לוגמת ארוכות מכוסה. עכשיו זה לא הזמן. הרי אנחנו כה
מאושרים. באמת, הוא טוב אלי יותר מן האחר. עיניה מורמות אליי
לבדוק. אני מביט באצבעי, כחולם. אני יודע. כבר נפל הפור.
היא נוטלת קוביית סוכר ומכניסה אותה לפיה. היא מציפה עצמה
בהצדקות. להישאר, להישאר, להישאר. שפתיה כווצות. דבר לא יימלט
מהן.
האם זו החלטתה, להמית את אהבתנו בשעמום האיטי של העמדת הפנים?
האם תמתין עד שתשנא אותי על כך שאני מאלצה להישאר כאן ולשמש
אותי? כך ודאי יהיה קל יותר. אני מקרב שוב את הכוס אל פי, נושף
על הנוזל המהביל.
האם ניתן עוד לתקן? היא חוקרת את עצמה. אני חושש שלא. אני כורה
לי ודאות, לאטום בה את חיינו המשותפים. התה חסר טעם בפי, אני
משהה אותו לרגע, מאזין לפעימות לבי.
יושבת היא מולי. מאחורי מסך מחשבותיה המתרוצצות, היא מנסה לשוב
ולהעיר את האדם שהייתה. אדם שאינו קיים עוד, שנשמט, חסר חיים
כבובה, נח, מת בתוכה. היא משפילה את מבטה, בוחנת את הפירורים
בצלחתה.
היכן הוא, היא תשאל, אותו ההיגיון שמצאנו זה בזו, אותו מניע
נעלם שכבלנו יחד? היא תביט בכל מחוות האהבה שעתה הן חוליות
בשרשרת הקושרת אותה אלי, לכאן, ללא מוצא.
הזמן ממשיך להאט. אנו נסוגים יותר ויותר מן החזית המשותפת של
השולחן. אצבעה צונחת בעדינות אל צלחתה, מלקטת כמה פירורים
ומעפילה אל שפתיה. היא משהה אותה בפיה. מבטה רחוק ממני. היא
בוהה באותו נוף, שומם לפתע, של פניי. האם נותר עוד דבר מה
כלשהו?
רק הנפילה אל התהום ששתיקתנו פערה.