כשעץ נופל ביער נטוש, כשאף אחד לא שומע, האם העץ משמיע קול
כשהוא נופל על העלים היבשים? לכאורה, אין סיבה שלא. גלי הקול
יעופו פשוט הם לא יגיעו לשום מקום. אז אם הם לא מגיעים לשום
מקום אין להם שום משמעות, אם אין להם שום משמעות האם הם באמת
קיימים? האמת, זה ממש לא משנה.
התכונה הזאת נכונה למספר גדול של דברים, אמנה שלושה מהם:
אלוהים, טרור, חיוך. כל מהות האלוהים היא האמונה בו. אם אף אחד
לא מאמין באלוהים, האם זה באמת משנה האם הוא קיים או לא? כנראה
שלא. זה לא משנה אם הוא ברא את הים ואת השמיים, את האדמה ואת
הארץ, את החיות ואת בני האדם. אם מספר האנשים שעדיין מאמינים
בו הולך ויורד בקצב מהיר, הוא פשוט מאבד לאט לאט את קיומו. אז
מה הוא עושה? דואג שהם יתרבו כמו אמבות. האם זה מה שיעזור
להמשך משמעות קיומו? תלוי כמובן בגודל קצבאות הילדים...
טרור. מה משמעות הטרור, אם אף אחד לא מתייחס אליו? הוא פשוט לא
רלוונטי. מה עושה הטרור במצב שכזה? הופך ליותר קיצוני. העיקר
שמישהו ישים לב. שלמישהו יהיה איכפת. אם לאף אחד לא אכפת
בסיכומו של דבר, אחד מהשניים יקרה, הטרור יהפוך לכל כך קיצוני
עד שהגולם יקום על יוצרו, או שהטרור יחדל מלהתקיים.
חיוך. חיוך זה משהו מדבק, כשמישהו מחייך אליך, אם אתה רוצה ואם
אתה לא רוצה, אתה תחייך גם. הדבר נכון גם לדמעות של בכי. אבל
אם כשמישהו לידך מחייך, ואתה כבר כל כך קר מהתלאות האיומות
שעברת שהחיוך לא מצליח לעלות על פניך, לחיוך אין שום משמעות.
גם לא לבכי. אז גם החיוך נעלם, גם הבכי. מה שנשאר הוא ריקנות
אדירה, שמניעה אותך לחזור שוב ושוב על אותם טעויות, העיקר שלא
לשבור שגרה.
אז מה בסוף? יש כמה אלטרנטיבות. אף אחד לא יאמין באלוהים,
הטרור ישתלט על העולם, וכולם יפסיקו לחייך. אלטרנטיבה שנייה
היא שיאמינו באלוהים, הטרור יעלם וכולם יחייכו. אלטרנטיבה
שלישית היא שחלק יאמינו, חלק לא. חלק יתפוצצו, חלק לא. חלק
יחייכו, חלק לא. זוהי האפשרות הגרועה ביותר שבסופה כולנו
נבכה.
אז צריך לדעת להאמין באלוהים, להתייחס לטרור, והכי חשוב,
לחייך. אחרת ימשיכו מלחמות האחים בין החרדים לכל השאר, בין
הערבים לכל השאר, ובין הליצנים לכל השאר. עדיף פשוט לשחרר את
כולם מכבלי העבר, ואולי עוד איש מאמין יזכה לראות טרוריסט
משחרר חייל, וליצן אחד שמח.