הם מסתכלים עליי ורואים רק את זקנתי; את שיער השיבה התולה
בדלילות מקרקפתי, את נתיבי הקמטים החורטים את פניי, את ארובות
עיניי השקועות באדמומיותן.
אני מסתכלת על עצמי במראה ורואה דרך דמותי המשתקפת את כל
הפרצופים שאי פעם הייתי. אני רואה את פני הילדה הצוחקת המשחקת
בשדות אביה; אני רואה את הנערה היפה שלבשה שמלה לבנה ארוכה
והסתכלה על עיניים אוהבות כל כך, דרכן השתקפה אותה אהבה בדיוק;
אני רואה את הבטן הולכת וגדלה עם תינוק קטן וחמוד שקיבל את כל
מה שיכולתי לתת לו; אני רואה את הדמעות בעיניים הצעירות שנפרדו
ממני לעד.
אני מסתכלת עליהם ומבקשת מהם לזכור שגם אני הייתי פעם צעירה
כמוהם וגם הם, יום אחד, יהיו כמוני.
הם מסתירים את החיוך המלגלג שלהם אל מול ניסיונותיי העלובים
להסתיר את הקמטים בעוד שכבה של איפור, להסתיר את שערי המדלדל
בעוד צבע-פאן; הם לא מבינים שאני רק רוצה שהם יראו אותי כפי
שאני רואה את עצמי, שיראו את מי שאני, את מי שתמיד הייתי.