I
שולחן ארוך.
צלחות וכוסות מונחות אחד לצידי השני כזוג אוהבים.
מזלג וסכין-והפעם חותכים איתו רק את הפחדים.

משפחה אהובה.
חיוכים מפה ועד לסיוט הבא.

צלחת מלאה.
פאר היצירה.
כמה ביסים.
איטיים.
ועוד.
ועוד.
ואפשר לראות את הסוף.

ושוב,צלחת מלאה.
ושוב,פאר היצירה.
וכמה ביסים.
ועוד.
ושוב.
והצלחת כבר ריקה.


מבטים.
לאחור.
לראות שאף אחד לא שם לב.

צעדים.
קטנים כאלו שלא מושכים צומת לב.

דלת.
טריקה.

ידיים.
ההצגה מתחילה.


II
פעם זה עוד היה מהנה,היום זה הפך הרגל.
ממש כמו החיים.
פעם רק רצית להתחיל-היום אתה מחכה לרגע שזה ייגמר.

ורק על זה חשבתי,
וזה הוציא כל הנאה מהצורך הטבעי הזה,
הצורך המקולל הזה.

כי אין דרך אחרת-לא הכרתי.
לא רציתי להכיר.

אחד,שתיים..
אולי נתגבר?
שלוש,ארבע,חמש..
אולי הפעם נוותר?
שש,שבע..
נתמודד?
שמונה.
מכה.
ועוד לפני שהתאוששנו מהשנייה,מגיע לה עוד אחת.
ועוד אחת.

דמעות בעיניים,צבע לבן משתלט.
"פעם הייתי מסוגל ליותר..",ממלמל לעצמך,"פעם הייתי יכול הרבה
יותר".

ראש על האסלה.
ומעבר למראה-מבטי חמלה.
לעצמך.

ואין כבר מה.
המערכת קרסה.
טעם מר בפה של שנאה מהולה בשמחה.
של כאב ופחד עצום,ומנגד-השלווה.
עד לפעם הבאה.

רעש.
פכפוך המים הזורמים.
מנסה לשטוף מעצמך מעשים.
לשטוף מעצמך פחדים.

שקט.
מגבת יבשה.
מייבש את השנאה.

דלת.
חיוך.
"אני בסדר."

בסדר.   עד לפעם הבאה.