New Stage - Go To Main Page

מומי מרקס
/
זהב שחור

אהבתי אותה, כשלוקחים לך את הלב.

חשוך בדירה. הרחוב עייף ומעולף. מאיר אריאל מצחק אותה, אני
שוכב על הרצפה. על התקרה יש כל מיני צורות. כמו הצורה של מוות
מתקרב אליי. והקירות שמתנשמים, הם ספוגים שדים. הטלפון מצלצל.
מודיעים שחוליית אויב אחת הסתננה. אני אומר שהמלחמה כבר לא
שלי, אני בחופשה. הרמטכ"ל מגמגם משהו ואני טורק. בדרך למקרר יש
הרבה בלטות. אין לי כוח לספור אותם, אז מספרתי אותם. בלטה 72
ואני פותח את המקרר. מתמתח, מותח את הצוואר. מוציא ביד אחת
בקבוק וודקה וקרטון עגבניות. מערבב. אפשר לראות מכאן את הים,
היא אמרה לי פעם. אני לא יודע למה... אבל מעולם לא הצלחתי
לראות את הים מירושלים. רק הרוחות שלו, קרות ורטובות, מכות
בענפים ובאבנים, סופגות ריחות תבלינים כל הדרך, ונכנסים לחלון
שלי, מסממים את הדירה. זה לא הריח שלה. לה היה ריח של סבון.
אבל זה הריח שלי, ושל ירושלים.
כשאני סוגר את כל החלונות. מבעיר סיגריה. מסתכל אל המוות
בתקרה. עיניים שלי שוקעות. שרים שיר ורוקדים בירושלים שנת
1933. פנסים צהובים-כתומים שוטפים את המרפסת הרחבה. את זוכרת?
שמלה ארוכה צמודה שחורה לרגלייך עוטפים, ואני משיק איתך יין
אדום, אומר לך בטוח עוד ניפגש.

תוכי יוסי מת אצלי על המרפסת. הוא הביא לי אותך כמו שהבטיח,
אבל לקח אותך שוב... לאן? בנפתולי הזמן, נגיעות לרגעים,
הזדמנויות את שפתייך לנשק. היו הרבה מלחמות מאז. אני אמרתי לך
על המרפסת הרחבה. אמרתי גם אם אמות, את יודעת שאחזור, ניפגש
באיזה יום ולא נדע מי ומה. כולם רקדו בפנים, כמו מפל של זכוכית
וגרון. כתם דם מחוק של כישוף היה לרגלינו, ואת שתקת ולגמת
מהיין. ולמול עינייך עיניי נשברו.  



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/3/10 20:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מומי מרקס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה