אני חושבת שאני מדברת הרבה כי אני תמיד חשה את הצורך לנסות
ולגרום לאנשים להבין או להיכנס לראש שלי.
מעט מאוד פעמים מצאתי אנשים שהתחילו להבין אותי, אף אחד מהם לא
הצליח לחלוטין.
אני בד"כ לא מצליחה לגשר על הפער.
זה תמיד היה ככה.
בגלל זה דבר לא השתנה עד כדי כך במהלך חיי, התבגרותי, כמו
שחשבתי שיקרה. שפתאום אולי אני אהיה דומה יותר לאמא.
ההבדל היחיד הוא - כשאני לבד.
אני שקטה - פשוט נוכחת עם עצמי. מתבוננת. כי אני לא צריכה
להסביר לי בדרך כלל אותי.

גם עם הטבע אני מנהלת שיחות, עם צורות וטקסטורות מעניינות או
תופעות שמרתקות אותי.
לפעמים מילה או שתיים לפעמים דרך העיניים- מדברת בלב אבל יודעת
שהוא מזהה את זה במה שמוקרן החוצה.
לפעמים אין צורך בדבר, פשוט לעצום עיניים ולהתמסר לזה. לתחושות
שזה מעביר בי. המגע שלו, הריח, הצורות הראשונות שמצטיירות לי
בעיניים כשאני עוצמת אותן והצורות האחרונות שמתפוגגות לפני
שהכל נהייה סתם נקודות לבנות ירוקות על רקע שחור.

הרבה מאוד מהפעמים אני מתמסרת לרוח. וישנן כמה כאלה. של קיץ,
חורף, בוקר, בין ערביים.
קודם היא קוראת לי. אני שומעת אותה לוחשת שורקת, בועטת בחלקים
החלשים של הבנייה,ונשברת על החזקים שבה.
כשעיניי מציצות מעבר לחלון הן רואות איך היא מבלגנת הכל. היא
נשברת לי על הפנים. עוד ועוד חלקים ככל שאני מרימה וחושפת את
עצמי.
היא תמיד נעימה יותר מהאוויר הרגיל שסובב אותי בדרך כלל. רכה
יותר, עגלגלה, לא החלטית, לעולם אינה נשארת נייחת. גם היא מנסה
אותי.
אני פותחת את העיניים יותר ויותר אני לא מפחדת ממנה ככל שהיא
מתחזקת אני מחזירה לה בחזרה.
משחקי כוחות. מי יותר אמיצה?
היא נוגעת בי נגיעות סוערות כלליות שבהן מצויות נגיעות קטנות
יותר, ממורכזות כמו תבנית שקעים.
באף, בעין ימין, בגבה השמאלית, בלחי, והכי אני אוהבת שהיא
מגיעה לצוואר.
עולה לי חיוך של אושר, הרוח הזו מרגישה לי ממש כמו מגע. היא
סמיכה. מלטפת אותי בעדינות אנושית, בחוזקה ביחס לרוח. עולה כמו
יד ויורדת על כל הקווים העגולים. מרגיעה - לוקחת ממני את
המחשבות ומכניסה בי סיפורים במקום.
אני תופסת אותה בין שתי הידיים, מכדררת אותה לכדור תוך חצי
שנייה ואז היא בורחת. אבל נכנסת תחתיה ידה האחרת, ממשיכה את
דרכה הלאה לעד.
זה בסדר אני לוחשת, את תמיד אינך פה ותמיד כאן. בדיוק כמוני,
אני מבינה את התחושה.