חייבת לחתוך אותך בסכין.
דק דק כמו סלט טרי.
רוצה לענות אותך כמו שאתה אותי.
רוצה שתדע כמה אכזבת אותי.

צריכה להפסיק לחשוב עלייך שוב.
צריכה לדעת שזה נגמר ולא עוד.
עוד אין סיכוי. להפסיק לחלום. בלילה. ביום.

שוב מקווה... שוב מנסה...
לעקור אותך מקרבי. מליבי. העצוב...
לעקור אותך מתוכי.

שנתיים שהיו כה יפות הפכו לאבן כבדה.
הן לא עוזבות ואולי זה טוב?... לא זה רע.
שנתיים של אהבה הפכו לפחד נורא.
זה לא ישוב, זה לא יהיה, זה רק היה וזהו זה.

שנתיים שכבר שנה אני מנסה לעקור.
שנתיים של ניתוח לב פתוח, ידיים מדממות.
הלב משפריץ סילון דם כל פעם שאתה מסתכל.

שוב מקווה... שוב מנסה...
לעקור אותך מקרבי. מליבי. העצוב...
לעקור אותך מתוכי.

גם כשהצלחתי להגיד לך דיי, לא עצרת
והמשכת לחטט בי,
עכשיו זה כבר לא מדאגה לי אלא לעצמך.
ולי קשה להבין איך שהכל משתנה.
אני כה תמימה. גם כשאני מבינה אני
עדיין תוהה הכיצד זה אפשרי.

לאחרונה שמתי לב שאני כבר לא יודעת אם אני שווה.
פעם מבחינתי הרגשתי חופשיה.
אבל עכשיו כשאין לי למי לתת.
אני חושבת שזה עושה רושם שאני רק לוקחת.
ואני מקווה ששוב אמצא את האחד שידע אותי להעריך.

הרי אתה סיפרת לי פעם
שבאינטילגנציה רגשית אני מעל כולם,
שאין אדם שיכול לתת לך יותר ממני.
איך יכולת כך לשכוח את הנתינה שלי?
עכשיו שוב הזכרת לי
שמאז כבר הספקת להתאהב ואיך אני לא המשכתי.
איך יכולת להכאיב לי כל כך? למה?

שוב מקווה... שוב מנסה...
לעקור אותך מקרבי. מליבי. העצוב...
לעקור אותך מתוכי.