יום אחד הכול נעלם. בוקר אחד התעוררתי, פקחתי את עיניי והחשכה
המשיכה. זה לא נראה הגיוני, ללכת לישון כרגיל, ולהתעורר בוקר
אחד עיוורת. הרופאים אמרו שזאת כנראה תופעת לוואי של הלחץ
שעברתי בתקופה האחרונה, המבחנים, העבודות והפרידה מהחברה שגרמה
לי להתמוטטות נפשית.
מחדר המיון הרגשתי כיצד הם מובילים אותי לאורך מסדרונות,
ובמעלית הצפופה של בית החולים אל המחלקה הפסיכיאטרית. אף אחד
לא אמר לי לאן לוקחים אותי, אבל ידעתי. זה היה מה שהם לא אמרו,
שאני לחלוטין מטורפת, כל אותן הבטחות, "יהיה בסדר." או "אל
תדאגי." כל אלה הסוו את מה שהם לא אמרו, את כינויי הגנאי
לבחורה שמפחדת כל כך מהמציאות שפשוט הפסיקה לראות. כאילו הכול
תרמית אחת גדולה, וכל אובדן הראייה הפתאומי הזה הוא למעשה
המצאה של ילדה הדורשת תשומת לב. תמיד שמעתי שכאשר אתה מאבד חוש
אחד, שאר החושים מתחזקים כדי לפצות על כך. אם כך, האם אובדן
הראייה הפתאומי גרם לכך שהשמיעה שלי התחזקה עד כדי שכך שקלטה
מעבר למילים, אל תוך המחשבות המגנות? או שמא היה זה כך תמיד,
ורק עכשיו התחלתי להבחין בכך?
"את יכולה להצביע על שינוי משמעותי בחייך בחודשים האחרונים?"
הפסיכיאטר שאל כשכבר ישבתי על הכורסא, שהייתה הרבה יותר מדי
קשה לטעמי. ידעתי שהוא יושב מולי, ויכולתי להרגיש כיצד הוא
בוהה בי. בדמיוני הוא היה מהפסיכיאטרים של הסרטים, מקריח ובעל
משקפיים שנופלות מעט מתחת לקו הראייה, כדי שיוכל להביט בי
מעליהן, ולראות אותי חצי בהירה, חצי מטושטשת. בתשובה לשאלתו
משכתי בכתפיי, "לא יודעת."
ידעתי טוב מאוד, למעשה, אבל השינויים בחיי לא היו מענייניו של
אותו מזיק, אותו אדם שהעיסוק שבחר לחייו היה לטחוב את אפו
בענייניהם של אחרים. שמעתי תנודת עיפרון על הדף ושתקתי. הוא
המשיך לכתוב ואני יכולתי לקרוא בראשי את השקרים שבחר לכתוב
עליי. הם כולם חשבו שאני מטורפת, גם לפני שהפסקתי לראות, עכשיו
הם פשוט הרשו לעצמם לעשות זאת בצורה יותר גלויה.
רשמו אותי לחדר, והובילו אותי לשם בכיסא גלגלים. כל הדרך רציתי
להתלונן, אני אולי עיוורת, אבל אני יכולה ללכת בעצמי, אם רק
יגידו לי לאן. אבל הנכות השולית הזאת גרמה להם לראות אותי כנכה
לחלוטין. הם השאירו אותי בחדר, על מיטה קשה, מזרון בסדין
פלסטיק מרשרש, ואז הם עזבו, והשאירו אותי לבד בחשכה.
המצב הזה, רגע לפני שאתה נרדם, כשהעיניים כבר עצומות ואתה רק
מחכה לשינה, זה השלב שבו המחשבות מתחילות לרדוף אותך. הפעם לא
רציתי לישון, אבל לא יכולתי לראות כלום, ולכן כל שיכולתי לעשות
היה לחשוב. לחשוב עד כמה המצב הזה מטריד אותי, לחשוב עד כמה
היחס כלפיי השתנה, לחשוב האם זה תמידי, או שמא זה עניין של
ימים בלבד? לא היה איש שיענה על השאלות, והחדר היה מוצף כולו
בריח של בתי חולים, ריח של תרופות ואנשים חולים.
"מצב עגום בהחלט." קול נשמע מימיני, הוא הפתיע אותי, שכן לא
שמעתי אף אחד נכנס. הפניתי את ראשי אל כיוון הקול. "אין לך
מושג אפילו." התרסתי, והקול צחק. היה בו משהו מוכר, אבל לא
בצורה כזאת שאדע לזהות מי זה.
"אין צורך להיות עוינת כל כך, לא באתי לצחוק עליך." הוא הרגיע,
ויד הונחה על כתפי. נרתעתי. "מי אתה?" שאלתי בכעס, מקמרת את
גבותיי בעצבנות. זה גרם לו לצחוק שוב, ולי להתרגז יותר. "הרי
אם אספר לך לא תאמיני לי, ותחשבי שאני מנסה לצחוק עליך, כיוון
שאינך יכולה לראות."
הוא צדק. "אתה טועה." השבתי, והוא נאנח לעצמו. "שמות רבים
מספור יש לי, רבים מהם לא תוכלי לבטא, ואחרים לא תוכלי להבין.
אני גיבורו של כל סיפור שקראת אי פעם, כל שיר וכל אגדה, אני
הוא שתמיד שם ותמיד חסר. את יכולה לקרוא לי גורל."
נחרת הבוז השתחררה עוד בטרם הספקתי לחשוב על הדבר. "גורל?"
שאלתי בזלזול, "ומה לך ולי?" הוא ידע שלא האמנתי לו, אני בטוחה
בכך, אך המשיך כאילו לא שמע את הסרקזם הנוטף מקולי.
"חשבתי שבמצב הנוכחי תמצאי את עצמך משועממת, בלי היכולת לראות,
החיים שלך השחירו. קיוויתי לקחת אותך לטיול קצר." יכולתי לשמוע
את החיוך שלו, שבראשי היה חיוך מדושן עונג, מסוג החיוכים
שמתחננים שמישהו יכה את בעליהם.
"אני צריכה להישאר כאן." מחיתי, "הרופאים יחפשו אותי."
"באמת, כאילו שאובדן של מטופל אחד יפריע להם." יד קרה תפסה
בידי ומשכה אותי מהמיטה אחריה, יכולתי להרגיש אותו מוביל אותי
במסדרונות עוד בטרם הספקתי להתנגד. "עזוב אותי! מספיק!" צעדתי
וניסיתי להשתחרר מאחיזתו, בטוחה שבכל רגע אחד הרופאים או
האנשים בבית החולים יעצרו אותו, אבל הם לא.
"הרגעי, תיהני מזה. לא כל אדם יכול להעיד כי יצא לטייל עם גורל
בכבודו ובעצמו." הוא אמר ומשך אותי, יכולתי לשמוע דלת נפתחת,
ולהרגיש את השמש כאשר הכתה בפניי. "אני לא מאמינה לך, ותחזיר
אותי עכשיו!" אמרתי בכעס והזעפתי את פניי כאשר צחק בתגובה.
"באמת, את עוינת כל כך. זה בגלל שאת לא רואה או שאת תמיד כל כך
לא נחמדה?" הוא שאל בעודו ממשיך למשוך אותי.
"אני תמיד ככה." השבתי בכעס והוא צחק שוב. "קדימה, את עלולה
ליהנות מזה, או שאת מעדיפה לשכב בבית החולים ולהשתעמם?" הייתי
חייבת להסכים איתו, וגם אם היה חוטף, לפחות המצב לא היה יכול
להיות עגום יותר משהיה כעת.
שמעתי צפצוף, הצליל שעושה אזעקה של מכונית ברגע בו היא
מנוטרלת, ושמעתי דלת מכונית נפתחת. "כנסי." הפציר בי והוביל
אותי לדלת, מיששתי לרגע ומצאתי שאני במושב הקדמי. אם היה רוצה
לחטוף אותי, בוודאי לא היה נותן לי לשבת במושב הקדמי.
התיישבתי.
"רואה? זה לא כל כך נורא." הוא אמר אחרי שעקף את המכונית
והתיישב במושב הנהג. שילבתי את ידיי על חזי בחוסר שביעות רצון,
בוהה ישר קדימה אל החשכה הנמשכת מולי. "אז, באיזה מכונית נוהג
הגורל?" שאלתי בקול ציני והוא ענה, כאילו חשב ששאלתי ברצינות,
"רנו מגאן." זה לא באמת אמר לי כלום.
"תתעודדי, זה הולך להיות כיף." הוא אמר ושמעתי את רשרוש
המפתחות, ולאחר מכן צליל המכונית המותנעת. "מוכנה?" שאל. "לא."
והמכונית החלה לנסוע. גיששתי אחרי חגורת הבטיחות ושמתי אותה,
לא רציתי לחזור לבית החולים, ולא ידעתי עד כמה הגורל יודע
לנהוג. עם הניסיון שלי עם גורלות, הוא בוודאי נוהג מהר מדי.
הרדיו נדלק, הוא שם ביטלס. בחירה בטוחה, חשבתי לעצמי. ובעוד
קולו של ג'ון לנון ממלא את האוטו, התחלתי לשיר לעצמי. מנהג
מגונה, לשיר עם שירים שאני מכירה. אולי הוא הסתכל עליי בעין
עקומה, אבל כיוון שבלאו הכי לא יכולתי לראות אותו, זה לא שינה
לי הרבה. למרבה ההפתעה, לאחר זמן מה החל לשיר יחד איתי, ופתאום
הרגשתי הרבה יותר בטוחה. חייכתי, ושנינו שרנו את 'יום בחיים'
בזמן שמכונית התגלגלה על דרך שלא ראיתי, בכביש שבוודאי לא
הכרתי.
"אז, את כבר סומכת עליי?" שאל גורל אחרי שהשיר נגמר, השיר
שאחריו התחיל ואני עניתי בחיוך, "לא." מתוך מילות השיר. הוא
צחק והמשיך לשיר איתי. אם היו אומרים לי יום אחד לפני כן כי
בטרם יעברו 24 שעות אאבד את כושר הראייה ואמצא את עצמי שרה
שירים של הביטלס במכונית עם הגורל, הייתי צוחקת ושואלת אם הם
שיכורים. אבל פתאום הכול נראה לי כל כך הגיוני, כל רצף הדברים.
הרי אם זה אפשרי לאדם לאבד את ראייתו בין לילה, הרי זה לא חסר
כל היגיון שיוכל לנסוע עם גורל ברנו מגאן, ולשמוע איתו שירים.

חלקתי את פיסת ההגיגים הזאת עם גורל, שפסק מלשיר והקשיב. כאשר
סיימתי לדבר שתק כמה שניות, בוודאי מהרהר בדבר, ואז קבע, "אם
כך, מה שהולך לבוא בהמשך הוא רק ההמשך ההגיוני של היום הזה."
אמרה זו סקרנה אותי, אבל גמלתי בלבי לחכות ולראות, זה לא שמשהו
יוכל להפתיע אותי מכאן.
הנסיעה המשיכה בחצי שתיקה, כשרק קולות הדיסק המתנגן ברקע,
ולאחר זמן שנראה כשעה, או כחמש דקות, המכונית חנתה. "לאן
הגענו?" שאלתי בעודי מתירה את חגורת הבטיחות. גורל סיים להחנות
את המכונית והשיב, "חשבתי שלא תזיק לנו ארוחה לפני שנמשיך."
הוא יצא מהמכונית ואני מיהרתי לצאת אחריו, כמעט נופלת כשלא
ראיתי היכן אני מניחה את רגליי. "אבל אין לי כסף." מחיתי, והוא
התקרב לעזור לי לצאת בבטחה, "אל תדאגי, אני יכול לשלם עליך."
וכך הוא הוביל אותי, מחזיק בידי, שהפעם לא ניסתה להשתחרר
מאחיזתו, במעלה שביל שהרגיש כמו שביל עפר, אל תוך מבנה שהריח
מאוכל טעים. למעשה, הייתי די רעבה.
"שולחן לשניים?" קול נשי קידם אותנו, וגורל ענה בביטחון, "כן,
ונשמח לאחד עם נוף לים." המלצרית הובילה אותנו ואני לחשתי
לגורל, "אנחנו ליד הים?" הוא צחק והשיב, "לא." מבלבל אותי עוד
יותר ממה שהייתי. כיסא הוזז אחורה בשבילי והוא עזר לי לשבת,
גיששתי בידיי אחרי השולחן והצלחתי לקבל מושג כלשהו לגבי
ההתמצאות שלי.
"אז מה את רוצה?" הוא שאל בעליצות ואני שמעתי רשרוש של פלסטיק,
בוודאי התפריט. "מה יש?" שאלתי והשענתי את מרפקיי על השולחן.
"מה שאת רוצה."
"אז אני רוצה פסטה." קבעתי. הוא חטף אותי, זה לא נראה לי לא
הגון לדרוש ממנו לשלם על האוכל שלי. הוא המהם לעצמו ושמעתי
נקישה באצבע צרידה מכיוונו, ולאחר מכן צעדים וקולה של המלצרית
השואל, "כן, החלטתם?" הוא הזמין לי פסטה ברוטב עגבניות ולעצמו
הזמין עוף חמוץ-מתוק. צליל העיפרון על הדף שוב, הזכיר לי את
הביקור אצל הפסיכיאטר.
"אז אולי תגיד לי כבר לאן אנחנו הולכים?" שאלתי אחרי שהיא
עזבה.
"לשום מקום במיוחד, סתם, מבלים זמן איכות." הוא תפף על השולחן
באצבעותיו. "למה?" שילבתי את ידיי. "לפצות אותך." הוא ענה
בטבעיות והפסיק לתופף על השולחן. הפניתי את פניי אל מקור קולו
בכעס, "לפצות אותי על מה?"
הוא לא אמר כלום, ולפתע נשמע פיצוץ משמאלי, וצליל של זכוכית
נשברת מהחלון שישבנו לידו, יד תפסה אותי ומשכה אותי אל מתחת
לשולחן. "מה לעזאזל?" שאלתי בכעס, אבל הוא רק השתיק אותי
בלחישה. שמעתי צליל על השולחן, כמה צלילים, כמו נעלי מתכת על
רצפת עץ, ולאחר מכן שמעתי צהלה של סוס. "יש כאן סוסים?!"
שאלתי, והוא הניח יד על פי.
"איפה הוא?" הצעקה הדהדה במסעדה הקטנה. לו יכולתי להביט, הייתי
מביטה על גורל בשאלה, אך כיוון שלא יכולתי פניי הביעו פשוט
פאניקה. "אל תדאגי." הוא לחש לי. דאגתי.
"סליחה, אדוני." קולה של המלצרית שוב, "איכפת לך ולחברים שלך
להוריד את הסוסים שלכם מהשולחנות שלי? אתם מפריעים ללקוחות."
לא יכולתי שלא לתהות כמה מגוחכת הבקשה הזאת, אבל ידו של גורל
עדיין הייתה על פי, וידו השנייה החזיקה אותי מתחת לשולחן, שלא
אזוז. "סליחה, גברתי," אמר אותו הקול המהדהד בנימה סרקסטית,
"שלוות הלקוחות שלך לא מעניינת אותי, אני מחפש את גורל."
גורל הידק את ידו על פי, שלא אומר מילה.
"כן." קול שני, גם הוא קול של גבר, אם כי גבוה יותר, ויותר
לעגני. "כדאי לך להגיד לנו איפה הוא, אחרת נשרוף את המקום
שלך." שלושה קולות הסכימו איתו בצעקות, ואני חשבתי בפאניקה כי
הדבר אומר שיש על השולחן שמעליי ארבעה אנשים רכובים על סוסים.
"אני לא יודעת מי זה גורל, או איפה הוא נמצא, אבל אני יודעת
שאני יכולה לקרוא למשטרה אם לא תעזבו ברגע זה!" המלצרית צעקה
וגררה צחוק מארבעת הפרשים. קול שלישי, חדש, ענה לה. "גברתי,"
זה היה קול צרוד, מלחש, שלמרות צרידותו נשמע היטב בחדר,
ובמיוחד מתחת לשולחן, היכן שגורל ואני עדיין התחבאנו. "האדם
שאחריו אנחנו מחפשים הוא פושע מסוכן, ויש ללכוד אותו בטרם
יגרום לעוד בעיות."
האחיזה של גורל בפי נחלשה, והצלחתי למלמל מאחורי היד, "למה הם
מחפשים אותך?" הוא נאנח ולחש בתגובה, "אל תדאגי, רק תהיי
בשקט."
יכולתי להרגיש את הלחץ משתחרר מעל השולחן ולאחר מכן שמעתי חבטה
של פרסות הסוסים על הרצפה, הם ירדו מהשולחן, ועכשיו היה סיכוי
גדול יותר שיראו אותנו. התכווצתי בשתיקה. מסיבה לא ברורה,
העדפתי לסמוך על גורל מאשר על ארבעת הפרשים שזינקו לתוך
המסעדה.
"כל הלקוחות, יש לכם בדיוק דקה להסגיר לידיי את האדם שקורא
לעצמו גורל לפני שאני שורף את כולכם." שוב בעל הקול הראשון,
המהדהד. צעקות של פאניקה החלו להישמע במסעדה, יחד עם צהלות
הסוסים. זעתי בחוסר נוחות תחת השולחן וגורל לחש לי לשתוק.
"ארבעים שניות!" הוא צעק. והפאניקה החמירה. שמעתי טפיפות
רגליים קרובות בצורה מסוכנת אליי, וגורל המשיך ללחוש באוזני,
"יהיה בסדר. אל תדאגי." זה הזכיר לי בצורה בלתי נסבלת את בית
החולים, וכיצד כולם ניסו להרגיע אותי, אם כי הפעם באמת הרגשתי
מטורפת, ונראה שהיום הזה יצא מכלל שליטה.
"עשרים שניות!"
"בסימן שלי," לחש לי גורל, "בואי איתי, נצא החוצה מהחלון."
רציתי להגיב על הסיכונים שבתוכנית שלו, אבל ידו עדיין הייתה על
פי.
"עשר שניות!" קול מהדהד.
"חכי." לחישה באוזני.
"חמש שניות!"
"עכשיו." והוא משך בידי, ואני נגררתי, חסרת כל שליטה, אחרי
גורל המוביל אותי לעבר החלון. רק אז נשמעה הצעקה, מהצד המרוחק
של המסעדה. "שם! ליד החלון!" ובטרם הספקתי לחשוב על ההשלכות של
אותה צעקה, שמעתי פרסות סוסים, ומצאתי את עצמי מוכנסת לשק,
ונסחבת על גבו של סוס, שני דברים שיכולתי לדעת רק לפי המרקם
המחוספס שעטף אותי, והתנודות מעוררות הבחילה שהרגשתי לאחר מכן.
התפתלתי בעצבנות, צועקת להם לשחרר אותי, קוראת לגורל שיבוא
לעזור לי, אבל האוויר בשק היה דחוס, והם לא עצרו, ובסופו של
דבר מצאתי את עצמי נכנעת, מחכה שיוציאו אותי מהשק.
כששפכו אותי סוף סוף מהשק מצאתי את עצמי על דשא קר ורטוב,
משתעלת משום האבק שמילא את השק ונשפך עליי כולו כאשר הוציאו
אותי ממנו.
"זה לא גורל." הקול הגברי הגבוה העיר, ואילו הקול הצרוד השיב
לו, "זאת בחורה." ידיים הרימו אותי לעמידה וידעתי שבוחנים
אותי. הזעפתי את פניי, אשר היו מופנות ישר קדימה, שכן לא ידעתי
היכן כל אחד מהם עמד. "למה היא לא מסתכלת עלינו?" קול חדש שאל,
קול בס עמוק, שהיה כנראה הקרוב אליי ביותר.
"אידיוטים!" הקול המהדהד צעק ושמעתי קול חבטה, מנחשת שהוא הכה
אותם. "אני מבקש מכם להביא לי את גורל ואתם מביאים לי בחורה
עיוורת!"
"סליחה, איכפת לכם להגיד לי מי אתם לעזאזל ומה אתם רוצים
מגורל?" שאלתי בעצבנות, היום הזה לא היה יכול להידרדר הרבה
יותר, ובראשי הבליחה המחשבה כי מעולם לא הייתי צריכה לעזוב את
בית החולים. למרות זאת, עמדתי יציבה, משלבת את ידיי על חזי
ובוהה קדימה אל תוך החשכה של העיוורות.
"היא מדברת." העיר הקול הצרוד, והרגיז אותי עוד יותר. למעשה,
היה זה חיובי שהם הרגיזו אותי כל כך, שכן לולא הייתי עסוקה כל
כך בלהיות עצבנית, בוודאי הייתי רועדת מפחד. "מובן שאני מדברת!
ענו לי!" הכרזתי והם הגיבו בשתיקה מתמשכת, עד שלבסוף בעל הקול
המהדהד שאל, "את היית עם גורל?"
"כן." הכרזתי, והם שתקו במשך זמן מה, כתוהים מה לעשות בי
עכשיו. לו הבחירה הייתה נתונה בידיי הייתי אומרת להם להחזיר
אותי לבית החולים, אם כי היה זה בוודאי מוזר למדי לו הייתי
חוזרת לבית החולים עם ארבעה פרשים אלה.
"לאן הוא הלך?" שאל בעל הקול הצרוד ואני הזעפתי את פניי
בתגובה, "אני לא יודעת, הכנסתם אותי לשק." שוב השתררה שתיקה,
מביכה במקצת. "ובכן, אני מניח שאנחנו לא יכולים פשוט להחזיר
אותה, נכון?" שאל בעל קול הבס לאחר זמן מה. "אולי אם נשאיר
אותה פה גורל יבוא אחריה." הציע בעל הקול הגבוה, ואני פשוט
עמדתי שם, ידיי משולבות על חזי בעצבנות.
"תראי," אמר לבסוף הצרוד, "תוכלי פשוט להישאר כאן במשך כמה
זמן? אנחנו לא נפגע בך, ובמילא הכול יגמר עוד כמה שעות." השאר
המהמו בהסכמה. ההיגיון של בקשה זו חמק ממני, אך במצבי הנוכחי,
בלי היכולת לראות או לדעת היכן אני, להיענות לה נשמע לי כדבר
היחיד שביכולתי לעשות. "בסדר." אמרתי לבסוף, "אבל רק אם לפחות
תגידו לי מי אתם."
"את יכולה לקרוא לי מוות." אמר בעל הקול הצרוד ולחץ את ידי,
"אני רעב." הכריז בעל הקול הגבוה ובעל קול הבס אמר, "לי קוראים
מלחמה." עברו כמה שניות בטרם בעל הקול המהדהד הציג את עצמו,
"אנטיכריסט." הוא אמר ולפתע הכול נראה הגיוני, והרבה יותר
אבסורדי.
"אז אתם אמורים להיות ארבעת פרשי האפוקליפסה או משהו כזה?"
שאלתי בגיחוך והם מלמלו בחיוב. נאנחתי. היום הזה לא היה יכול
להיות מוזר יותר, בהחלט לא.
"ומה אתם רוצים מגורל?" החלטתי שאם הם עונים לשאלות שלי עכשיו,
כדאי לי לבדוק עד איזה גבול ימשיכו. אנטיכריסט היה זה שענה לי,
"אנחנו לא יכולים לגמור עם המשימה שלנו בלעדיו." הוא הסביר,
"הוא חושב שהוא חשוב כל כך, אבל הוא בסך הכל גורל." "זה נשמע
לי כמו משהו די רציני." הערתי ומלחמה שחרר נחרת צחוק, "באמת,
להיות גורל אומר רק שהוא חייב להיות שם."
הייתי מבולבלת. "חייב להיות שם בשביל מה?"
"בשביל לגמור עם זה. הגיע הזמן." מוות ענה לי הפעם, "כבר שנים
שאנחנו מנסים, והוא תמיד מתרץ שזה לא הזמן הנכון. אבל הוא לא
יכול להגיד יותר כלום. את בוודאי שמת לב לזה."
איך יכולתי לשים לב למשהו? לא יכולתי אפילו לראות. הישרתי מבט
להיכן שחשבתי שהארבעה עומדים ושאלתי, "שמתי לב למה?" הם שתקו,
וחשבתי שהם מחליפים ביניהם מבטים. "לסוף, כמובן."
"לא. לא שמתי לב." רטנתי, "רק אתמול הכל היה בסדר, איזה סימנים
יש עכשיו שלא היו מקודם?"
הם שוב שתקו ואז אנטיכריסט אמר, "את חושבת שזה טבעי שהכל פשוט
יעלם בן לילה?"
זה היה הגיוני, אבל זה היה אבסורדי כל כך. איך אובדן הראייה
שלי יכול להתקשר לסוף, ומה זה הסוף הזה בעצם? השאלות קיננו בי,
היום הזה היה מעבר למה שיכולתי לשאת, לו רק גורל לא היה לוקח
אותי מבית החולים לא הייתי נכנסת לבלגן הזה, לא היו צריכים
לחטוף אותי פרשי האפוקליפסה והייתי מתעוררת עוד כמה ימים,
והייתי יכולה לראות שוב. אבל עכשיו הכל היה אבוד, איך אפשר
שמשהו יחזור על קנו אחרי יום שכזה? הבזיקה הראשי מחשבה כי מוטב
שיהיה זה הסוף.
"אז מה עכשיו?" שאלתי. "גורל יבוא לקחת אותך, הוא ירגיש אחראי
שהכניס אותך לזה מלכתחילה, הוא יהיה כאן ונוכל להתחיל. ולסיים,
כמובן." אנטיכריסט הניח יד כבדה על כתפי ואני נאנחתי בכניעה
והתיישבתי חזרה על הדשא. "אז נחכה." הכרזתי והארבעה האחרים
התיישבו על הדשא גם הם, כך הסקתי לפי צליל החבטה באדמה.
חיכינו. אני לא בטוחה כמה זמן חיכינו, כי הם היו נבוכים מדי
בשביל לדבר ואני מבולבלת מדי, ונגמרו לי כל השאלות. אז שתקנו,
פעם אחת הם הציעו לי לאכול ואני סירבתי, לא הייתי רעבה יותר.
פשוט רציתי שכל זה יגמר. אפילו לא חשבתי יותר מדי, כי לא היה
לי יותר על מה לחשוב, לא יכולתי לצפות מה יקרה הלאה, ולא
יכולתי לנסות להבין מה שקרה עד עכשיו. תהיתי פעם או פעמיים אם
הכל באמת יגמר פשוט ככה. לא נפרדתי מאף אחד, יש כל כך הרבה
דברים שלא הספקתי. זה ציער אותי, אבל לא שינה במיוחד. יש משהו
בידיעה שזה הסוף שגורם לך לאבד כל אכפתיות, ושהסוף רק יגיע כבר
והציפייה מורטת העצבים הזאת תיגמר.
צליל חריקת הגלגלים של מכונית חונה העיר את תשומת ליבינו,
ואחריו צליל צעדי הריצה שהתקרב אלינו. ארבעת הפרשים קמו לעמידה
במהירות.
"היא בסדר?" גורל נשמע קצת מבוהל, זה גרם לי לחייך. הגיע לו
להיות מבוהל, לבחור מדושן העונג הזה. אנטיכריסט ענה לו, "היא
בסדר. ולא בזכותך."
"אני כל כך מצטער." קולו התקרב אליי ואני הפניתי אליו את מבטי.
"אתה צריך להצטער. זה הכל באשמתך." התרסתי, "ואם לא איכפת לך,
היום הזה עולה לי על כל העצבים. אתה יכול פשוט לעשות מה שהם
רוצים ולסיים עם זה?" הוא שתק, נבוך בוודאי, הוא לא ציפה לזה
ממני, הוא בטח חשב שאבכה וארצה לחזור הביתה, ובפעם אחרת אולי
הייתי עושה את זה. אבל לא היום.
"אם זה מה שאת רוצה." הוא נאנח לבסוף ואז נפנה אל ארבעת
הפרשים. "אתם מרוצים? הסתתם אותה נגדי. ואני חשבתי שזה יהיה
יום יפה, שאני אוכל לקחת אותה לאכול ואז לטייל, לגמור את זה
כמו בסרט רומנטי. באמת שהתכוונתי לבוא אחר כך. אבל עכשיו היא
פשוט רוצה לסיים את זה, ואני מרגיש אשם." הוא באמת נשמע עצוב,
אבל אני כבר התעייפתי ממנו, ומעולם לא הייתי מוצלחת בגילויי
סימפטיה.
"אנחנו מצטערים." אנטיכריסט נשמע נבוך מעט. "אבל מה זה משנה.
יש רק עוד חמש דקות בלאו הכי." השאר הנהנו בהסכמה ומשם הייתה
פשוט שתיקה.
תיארתי לעצמי את הסוף מספר פעמים בחיי, זה תמיד היה פיצוץ, או
חושך גדול שבא ואוכל אותך. אור מסנוור או שקיעה, כמו טביעה
במים. ואולי באמת היה אחד מאלה, אבל אני לא יכולתי לראות, לא
יכולתי לדעת כשהסוף בא, לא יכולתי לראות את פרצופיהם של החמישה
האחרים כשהוא הגיע. ואולי הוא לא הגיע מעולם, ופשוט נשארנו שם,
לעמוד ולשתוק לנצח.
השתיקה נותרה שתיקה והחשכה נותרה חשכה. גם בסוף, דבר לא השתנה.