אני מבקש בכל לשון ושפה
מהיכולת להבחין בתווי הפנים
לא לגרש לי את החושך,
לא ללחוץ בחרדה מבועתת
על המתג;
אני דולק במהירות אחר האפלה.

החרמש קוצר את הכוכבים
ומאלם אותם בשדות עליונים,
השמים הם כריכה רכה.

גם על הצג הקטן מתמלמלים לאיטים
סדרה של משפטים ירוקים.
עכבר המחשב נופל בציוץ
למלכודת שטמנה לו כף ידי
והריח שנושב מן הגינה
מקליד עצמו לתיאורים נינוחים.

וכך,
כשהליל מחליק כוילון קטיפה
על השמש הטיפשית,
כתפיי מתרווחות ברוב נחת,
ואני יודע שמעתה אלו רק
אני
ואחוות העלים המרשרשים.