אדם בלי רגשות שחש אשמה.
רץ עמוק ורחוק, נכנס בחבורה.
הוא לא הרגיש את ההרס,
הוא לא הרגיש את המכה,
הוא חש בהדף של העצב שמלך על הסביבה.

בעדר הוחלט כי נהג באנוכיות,
העדר רץ קדימה ולא הרגיש את המהות.
הכלל מסתכלים והכלל מדברים,
לא ראו האדם שהלך בדרכים.

אל המסע הוא יצא חשוף לסכנה,
פגעו בו חיצים חצבו לו בנשמה,
היה חייב להמשיך, לא נותרה לו ברירה.

האדם הוא סלל את הדרך,
לא סיים את שהתחיל,
המבט שהציף את עול יגונו, האשמה, ועונשה המבחיל.
לא נותרו בו כוחות,
הוא אכל מרורות והיה זה הכל אשמתו.

אין סיבה לזעוק לעזרה,
אף אחד ממילא לא ישיב.
הוא לא יתפלל והוא לא יתפתל,
רק חושק בדרכו להמשיך.

לא דורש הנחות,
או מקדש בכיות,
הבנה, הקשבה או גם ערך.
רק שלא יסתכל ולא ידבר
ולא יעזרו רק להפך.