לפני כשישה חודשים, כשהתחלתי לעבוד במקום העבודה החדש שלי, חצי
שנה אחרי שחברה טובה שלי עברה לגור באופן סופי בלונדון, רגע
לפני שאחת החברות הקרובות אלי ביותר עזבה את המדינה לפרק זמן
שהוגדר בין חצי שנה לשנה, או בכלל, כששתי חברות אחרות שלי
הודיעו שהן בדרך ללדת את הילד השני שלהן, כשהגעתי לגיל 35
והבנתי, בפעם הראשונה בחיי, שאני לא באמת אהיה צעירה לנצח,
הרגשתי פתאום מאוד לבד.

ולא רק לבד של "בלי מישהו". גם לא רק לבד של "החברות הטובות
שלי גרות במרחק של מאות אלפי קילומטרים ממני". זה היה לבד של
"לא שייכת לשום מקום או אף אחד". לבד של "חסרת קבוצת
התייחסות". לבד שמחפש הגדרה עצמית ולא מוצא אותה משתקפת משום
דבר שהחיים שלי עוסקים בו.

אז אולי הגיע הזמן לנסות ולהגדיר. מי אני באמת? מה היו אומרים
עלי אנשים שמכירים אותי? הנה רשימת מכולת קצרה:
חזקה;
מצחיקה;
אנליטית;
מתנסחת בבהירות מדוייקת;
בשלנית מצויינת;
מאד שיפוטית, ולחילופין: יודעת לקבל אותי כמו שאני (ככה זה,
תהליכי שינוי עצמי מותירים קורבנות בצידי המסלול);
אדם נותן;
נשקנית מעולה (!);
ואני מוסיפה:
מתקשה לסלוח למי שפגע בה;
קצת שטחית בתחומי העניין שלה, למרות שאף אחד לא יוכל לדעת
לעולם;
קצת עצלנית, כשזה נוגע לדברים שלא כל כך בא לה להתמודד איתם;
ולדוגמה:
מפחדת מביורוקטיה עד שיתוק;
בודדה וחיה בנוחות גדולה מדי עם הלבד שלה;
שונאת סיכון;
לא יודעת מה תהיה כשתהיה גדולה ולא מוכנה לקחת סיכונים גדולים
מדי בשביל לברר;
וגם -
מחכה לו.

חצי שנה אחרי, תחושת הלבד פחות חזקה, ואני יודעת: אני מתמודדת.
אני לא אדם ששוהה באומללות יותר מן הזמן ההכרחי. עברתי הלאה,
אני מתגברת.
משום מה, אני לא מוצאת בעובדה הזו שום נחמה. להתמודד, לעבור
הלאה, לחנוק את תחושת הלבד בהתקשרויות חדשות לאנשים חדשים היא
עבודת טיוח. מרשימה, אבל טיוח. הלבד עדיין שם, צריך לקבל אותו,
להרגיש אותו, לתת לו להפעיל אותי, לשלוח אותי בכיוון פתרונות
אמיתיים, ולא למצוד אחר פלסטרים בדמות בילויים מרובים עם אנשים
חדשים.

אבל עמוק בפנים, התקווה לפגוש אותו מתה. עד שהפכתי לבת 35, היה
שביב אחד שלה שהלך ודעך, אבל הזכיר לי את עובדת קיומו בכל פעם
שכמעט נכבה. היום גם הוא כבר לא מהבהב. צר לי להודיע לך, תאום
נפשי המבושש להגיע, אך אני לא מאמינה כל כך שבתנאים הסטטיסטיים
שנוצרו נוכל להיפגש. חבל, היו לי כל כך הרבה תכניות.
חשבתי לתומי, כשנפרדתי ממי שהיה חבר שלי במשך שש שנים שלמות
בגיל 27, שהדבר הנכון לעשות יהיה לבנות את עצמי מחדש. לפרק
ולבנות, זאת אומרת. ובעמל רב, בהשקעה נפשית לא מבוטלת עשיתי
בדיוק את זה. הוצאתי את מה שלא עבד, הכנסתי חלקים חדשים וטובים
יותר, בניתי מודל משופר ואני אוהבת את התוצאה. אך כמו ניצולה
מספינה טרופה שעמלה כמעט עשר שנים על רפסודה שתביא אותה אל חוף
מבטחים, גיליתי שהעולם התקדם בלעדי, ושלמודל המשופר הזה אין
קונים.

אני בת 35 היום. כמעט לא רלוונטית. תווית של סחורה פגומה
מודבקת אלי עוד לפני שבני הזוג הפוטנציאליים פותחים את האריזה
ומגלים את תוכה הקלוקל; מכירה בערך עצמה, יודעת מה היא רוצה,
לא מחפשת מישהו שיציל אותה. מי מהם שמקדיש יותר משעה למישוש
הסחורה מתייחס אלי כאל אתגר. מזיין כדי להוכיח משהו ובורח לפני
שיהיה ברור לשנינו שהוא לא באמת.

את תתרגלי, אני אומרת לעצמי בזמן אחרון לא מעט. תתרגלי לעובדה
שככה זה, וככה זה יהיה. חיים אחרים. חיים לבד. איך מתכוננים
לקראת זה אחרי שכל החיים הבטחתי לעצמי שזה יסתדר, שהוא ימצא
אותי, שאני אתקל בו? איך לומדים להסתפק בפלסטרים?

אולי 200 חתולים?