[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא עומדת מול המראה ומטופפת באצבעותיה על האזור הרגיש שמתחת
לעיניה. החיוך שלו מלוה אותה מן המיטה ובמהרה מתפשט חיוך גם על
פניה. "את יודעת שאת משוגעת?" היא שומעת את קולו מצחקק, כאילו
היה כאן איתה - "אף פעם לא פגשתי בחורה שמרביצה לעצמה בצורה
כזו על בסיס יומיומי".
היום הוא היום, היא יודעת. היא מסיימת להתאפר ובוחרת בגדים
מתוך ארון מתפוצץ. מקפידה לבחור כאלו שלא יתקמטו, שיוכלו לעבור
איתה את הלילה הארוך הזה באופן המחמיא ביותר. מארגנת את התיק
הקטן, מקפידה לא לשכוח את הטלפון הסלולארי וסוגרת את הדלת
מאחוריה. הלילה זה יקרה.
שלושה חודשים. שלושה חודשים רדופים מאז שנפרדו והוא עדיין איתה
בכל רגע. היא לא רוצה אותו יותר, אבל הוא שם. בבוקר כשהיא קמה,
כשהיא שמחה, ברגעים העצובים. פולש לחלומותיה בלילה גם כשהוא לא
מוזמן, לא מרפה ולא עוזב.
החודשיים הראשונים היו עמוסים בניתוחים מייגעים. בכל פעם שהיא
חשבה שהיא מתקרבת לפצח את החידה של מה שבעצם קרה ביניהם,
הפואנטה נעלמה לה. כשנדמה היה לה שהיא מבינה מה לא בסדר איתו
היא רצתה לרוץ ולספר לו, לספר ולעשות שהכול יהיה בסדר, לנחם
אותו, לטפל בו, להחזיר את החיוך לחייו. על פני השטח, הזמן שלחף
לימד אותה להשלים עם העובדה שהוא לא שלה. והתפקיד הזה גם הוא
לא שלה. אך הזמן ממשיך לטפטף, ומשהו בה לא מרפה.
והיא יודעת שגם היא לא עזבה אותו. בעיני רוחה היא יכולה לראות
בבהירות את הצללית שלו כשהוא מגיע הביתה מן המשרד בחצות - ניגש
את השידה ומרים אל אפו את בקבוק הקרם שהשאירה שם בכוונה, לוקח
נשימה ארוכה ומתקרב אליה צעד נוסף. זה לא ייקח עוד הרבה זמן,
היא יודעת: כל הסימנים כבר שם.
הרי אתמול הוא התקשר. והיא ידעה שזה הוא עוד לפני שהרימה את
השפופרת בהתרגשות. השתיקה שמאחורי "ההלו" הראשון. וזו שאחרי
השני, והשלישי, רק אימתו עבורה את הניחוש. היא רצתה ללחוש לו
"גם אני מתגעגעת", אבל לפני שמצאה את האומץ הוא ניתק. גם הוא
לא היה אמיץ במיוחד. אבל ברור שגם הוא כבר לא יכול בלעדיה.
ומה עם התמונה שלו, שהתגלגלה לידיה במקרה? - הרי תמונה אחת
שווה אלף מילים. הוא נראה כמי שלא אוכל ולא דואג לעצמו, האור
בעיניו נראה כבוי - ברור שאין טעם לחייו בלעדיה. עוד מעט קטן
והוא ישבר, היא יודעת.
והיום - היום הוא היום.
היא חונה ליד המסעדה בה קבעה לפגוש חברים. מקבלת בשקיקה את
המחמאות כשהיא ניגשת לשולחן ומזמינה לעצמה משקה. הערב חולף
לידה. היא לא באמת רוצה להיות שם, אבל יודעת שאלו הם החוקים.
התסריט לסרט בו היא מככבת הערב נכתב כבר מזמן. גם הלוקיישנים
נבחרו, והסצנה הראשונה תמיד קורית באירוע חברתי, רחוק ממנו.
אחר כך, כשכולם יהיו עייפים ויתחבקו לשלום, היא תיכנס למכונית
ותפליג עם חיוך ממתיק סוד לעבר הסצנה הבאה. שם, על המדרגות
בכניסה לביתה, הוא יחכה לה. במבט מיוסר, הוא ידקלם את המשפטים
שהיא כל כך רוצה לשמוע: אני לא יכול לנשום בלעדייך, עשיתי
טעות, אני אוהב אותך, תני לנו הזדמנות נוספת. והיא, עוקבת
בדיוק אחרי התסריט, תיגש אליו, תתיישב על ברכיו ותיתן לו את
הנשיקה המתוקה ביותר שהוא קיבל בחייו. כן, גם היא אוהבת אותו.

מספיק, היא גוערת בעצמה, על פי התסריט את צריכה ליהנות בסצנה
הראשונה, על מנת שתקריני חוזק ואהבה בסצנה השנייה. תיצמדי
לכללים, מספיק לחלום בהקיץ. היא פוקחת את עיניה הפתוחות ומוצאת
את כל חבריה מביטים בה במבט מוזר ומבוהל. בניסיון מהיר להבין
מה קורה, היא מביטה סביב, ונתקלת לפתע בדמותו המוכרת. בסצנה
הראשונה! אבל לא כך זה אמור להיות, היא ממלמלת לעצמה, מה הוא
עושה פה עכשיו? ואז, כמו בהילוך איטי, היא רואה אותה מתקרבת.
מתקרבת אליו בצעד בטוח ונקלטת בזרועותיו בתנועת שייכות.
העיניים שלו, שנראו לה כבויות בתמונה נראות מאירות פתאום.
החיוך נראה אמיתי. הוא נראה...מאושר.
שלושת החודשים האחרונים רצים בראשה כמו סרט כשהדמעות שוטפות את
פניה. הערפל מתפוגג מעל שני המישורים בהם התנהלו חייה: זה
הגלוי, בו היא נפרדה ממנו, והבינה את הצורך להשאיר אותו מאחור.
בו גם בינה לבין עצמה, בשעות של ניתוחים רציונאליים ארוכים,
היא לא רצתה אותו יותר, לא האמינה שהוא מסוגל להעניק לה את
האהבה שהיא כל כך צריכה. אבל היה גם מישור אחר. מתחת לפני
השטח, כשאף אחד לא ראה, גם לא היא עצמה, משהו בה לחש לה אמת
אחרת - הם נועדו להיות יחד. הוא רק צריך כמה חודשים בשביל
להבין שזה עניין של גורל. והעיסוק המתמיד, הכמעט אובססיבי
באהבה הגדולה שלה כלפיו, במה שעובר עליו בזמן שהיא ממתינה,
עיוור אותה למתרחש סביבה. כמו מסך שחור יורדת עליה ההבנה
באיטיות מצמררת: הסרט הזה, ששלושה חודשים שלמים היא משננת את
שורותיה בו על מנת להיות מוכנה, הסרט הזה רק נדמה לה.
זקופה וחזקה היא מחכה לגל הכאב המוכר. חד כמו סכין, מרעיד את
קצות עצביה, מחטא את שאריות התקווה בהם נאחזה בעיקשות
אופיינית. היא נותנת לכאב לשטוף אותה, מרגישה את הטיפות המרות
צורבות כל פינה בגופה ומפעילות בתוך התאים איזה מנגנון הישרדות
מופלא מבינתה. בתנועה חדה היא משליכה את התסריט אל עבר איזה פח
מנטאלי. היא עוברת הלאה.
קאט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מחקר: שלי היא
גרביל!


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/3/10 20:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לי צ'רי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה