"אפשר לקבל נשיקה אחרונה?" הוא שאל בקול מיוסר כשאצבעותיו
המפוסלות מרחפות על עצם החזה החשופה שלה, כמו מנסות לצרוב אל
ליבו את זיכרון מגע עורה בעורו.
"בשביל מה?" היא ענתה לו, מתכווצת, מתרחקת, ממהרת להיעלם מחייו
בעודו ישוב מולה על הספה.
הוא קם, גובהו המתנשא ממלא את החדר בנוכחות שהיא מצאה את עצמה
מתגעגעת אליה כבר עכשיו. היא הביטה בו מתרחק ממנה, פונה אל
הדלת, גורר רגליים, הרעש של הכפכפים שלו מהדהד בין קירותיה
בפעם האחרונה.
הוא עזב. הוא הסכים לתת לה לעזוב אותו. הוא לא נלחם עליה, לא
הבין כמה חד פעמי החיבור ביניהם. או הבין והתעצל. ועזב.

לפני כמה שנים אהבתי בפעם האחרונה. כמו כל האהבות המוגדרות
אחרונות היא הייתה סוערת וסחפה אותי למעמקים בטרם ירקה אותי,
חסרת ישע ומבולבלת בחזרה אל חוף השגרה, הבדידות, החיים.
אני עדיין מתגעגעת אליו, או אל מה שהוא ימשיך לייצג עבורי עד
שתבוא האהבה הבאה, אבל בראש מורם ולב פתוח אני ממשיכה לחפש,
חוצה אוקיינוסים של גברים וניסיונות פיתוי כדי למצוא את שאהבה
נפשי.
העובדה שאני חלק פעיל מעולם הרווקות מפתיעה אותי בעוצמה חזקה
לפחות כמו העובדה שחבריי הנשואים הפכו ביום בהיר אחד לגרסה
מודרנית של ההורים שלהם. עולם צפוי במידת מה, מוכר במידה אחרת,
אבל אחרי כל כך הרבה של שנים של הכחשות עדיין מצליח לתפוס
אותנו בלתי מוכנים.

"אני לא בטוח שאני אוהב אותך מספיק" הוא אמר, מישיר אל עיניה
מבט מתנצל. דקה לפני כן הם היו חבוקים ברגע פוסט-אורגזמי מתוק,
אחרי זיון שהשביע רעב של שבוע בנפרד. "לא בטוח?" היא שאלה,
מרגישה את האימה חובקת את מעיה, זוחלת במעלה גרונה ונכרת בקולה
הרועד. "אני מצטער, אני לא יודע מה להגיד, חוץ מזה שאני לא
בטוח שאנחנו צריכים להיות ביחד. לא בטוח שאני יכול לתת לך את
מה שמגיע לך".
דקות ארוכות אחרי שהוא יצא מן החדר, סולק מחוסר ראיות למידת
שייכותו לצידה, היא נותרה שם, מכווצת. דמעות חונקות את גרונה,
כאב חד מפלח את חזה והיא כבר יודעת. היא יודעת שהיא תמשיך
הלאה, לגברים אחרים, מבינה שהיא תשרוד את הכאב הזה, ואולי בעוד
כמה ימים תוכל אפילו לקום ולשטוף מעצמה את שאריות הזרע שלו.

דייטים הם מקור לא אכזב לאכזבות לאישה במעמדי.
בשנים שבהן דייטים היו אמורים להיות חלק משגרת יומי הייתי
עסוקה בחיטוט עצמי בלתי נלאה ואחר כך במלחמת הישרדות בתוך
מערכת יחסים ארוכה מדי שלא השכלתי לקצר.
היום אני יוצאת לדייטים מתוך חוסר אמונה בסיסי ביכולתה של
הסיטואציה לאפשר לגברים שיושבים מולי להבין באמת מי אני,
ובשילוב עם ההבנה שלי לגבי חוסר סבלנותם האינהרנטי, כמו גם
חוסר היכולת המולד שלהם להפסיק את החיפוש הבלתי נלאה אחרי
מישהי קצת יותר טובה, אני בעצם מוותרת מראש.
ואל תבינו לא נכון, אני נראית טוב. אני מצחיקה. אני מבינה דבר
או שניים על החיים האלו. אבל אני גם יודעת את כל העובדות הללו
על עצמי, ואני יודעת מה אני מחפשת, וכל אלו יוצרים מצב מאיים
קמעה על זיקפת הבוקר של המועמדים שלי. ומה יעשה גבר ללא זיקפת
הבוקר שלו?

"אני מצטער אבל אני חושב שאני עוד מאוהב באקסית שלי", הוא אומר
מעברו השני של הקו, כאילו  לא קרו שלושת החודשים האחרונים
ביניהם, כאילו לא נוצלה עד תום זיקפת הבוקר שלו לא יותר משתים
עשרה שעות קודם לכן באקט אינטימי וקרוב להחריד בין הסדינים
שעדיין עוטפים את מיטתה החדשה. היא שותקת מעברו השני של הקו,
איך כבר אפשר להגיב למין וידוי לא צפוי שכזה? היא מריצה את
החודש האחרון בראשה, תוהה מה מכל מה שעבר ביניהם היה אמיתי,
ואיך לא שמה לב שבכל אותו זמן הייתה צלע שלישית למערכת היחסים
שלהם. הוא מאד נהנה איתה, הוא אומר. הם מאד דומים ובטיימינג
אחר יכול להיות שהם היו יכולים להיות נהדרים ביחד. היא יודעת
מה הוא רוצה לשמוע, ועייפה מכל הפטפטת חסרת המעוף שלו היא
נותנת לו את מה שהוא רוצה. "כן, בודאי שנשאר ידידים" היא שומעת
את עצמה אומרת בחוסר רצון. ידידים. בוודאי.

תזמון, הוא בהחלט לא מעט, אם לא הכל בחיים האלו, כמאמר
הקלישאה. אני עוברת על רשימת המלאי של הגברים שמהם נפרדתי
בשנים האחרונות ולא בטוחה פתאום מי מהם לא התאים לי בכלל, ועם
מי מהם לא נפגשתי בתזמון הנכון בחיים שלי, או בחיים שלו.
אבל ככל שאני מעמיקה בנושא הזה של הטיימינג, אני חושבת שבעצם
יש כל כך הרבה גורמים אחרים שצריכים להיות מכוונים ומדויקים
כדי שהקסם יקרה, ואני מבינה שככל שהשנים עוברות זה כמעט בלתי
הגיוני לקוות לסינכרון הזה שיאפשר לרגש הנכון לצוץ בזמן הנכון
מול הגבר הנכון בשמלה הנכונה בבר הנכון מתחת לתאורה הנכונה
ביום הכי טוב בשנה.

"תראי, זה לא ממש קורה בינינו, נראה לי שכדאי שנעצור כאן". קו
טלפון סלולרי מקוטע מעביר את המסר הצפוי בסך הכל. בלקוניות
חסרת רגש היא נאלצת להסכים שסקס טוב הוא לא בסיס מספיק חזק למה
ששניהם מחפשים כרגע ולמרות הרצון הטוב של שני הצדדים כדאי
לגדוע את העניין הזה בעודו באיבו.  " everybody loves a
looser"הדיסק מנגן לה פסקול מושלם כשהיא מנתקת את השיחה
בעייפות ומוזגת לעצמה עוד כוסית קטנה של נחמה.

עם כל המורכבות הבלתי אפשרית הזאת, אני שואלת את עצמי אם אולי
כדאי פשוט לוותר ולהסתפק באינטימיות מעושה. אולי פשוט רק סקס?
סקס באמת היה פשוט פעם. בתאורה הנכונה ובשמלה הנכונה יכולתי
להבטיח לעצמי הנאה לפחות לערב אחד. בלי הרבה בלגן רגשי, בלי
הסברים מיותרים, חוזה בלתי כתוב היה נכרת משני עברי חדר מזדמן
והכללים היו ברורים.
והיום? סקס טוב הופך פתאום לעניין לא ברור מאליו כשהפרטנרים
שלך עוברים את גיל שלושים. קשה להם, הם עייפים, והם נוהגים
להאשים תדירות את אמצעי המניעה בחוסר היכולת שלהם לבצע את
העבודה. הם גם מאד מאד מבולבלים: הם רוצים שאני אשכב איתם
בדייט הראשון כשאני לא, הם לא רוצים שאני אשכב איתם בדייט
הראשון כשאני כן. מיד אחרי שאני כן.
סקס הוא כבר מזמן לא סקס. הוא מהלך מחושב היטב שיש להיערך אליו
ולקבל לגביו החלטות בתהליך מסודר ובמעוד מועד.

היא יושבת מול הטלפון, מביטה בו בריכוז כמו מנסה לגרום לו
להתעורר לחיים. הוא לא. הוא לא מטלפן. כבר שלושה ימים עברו
והיא מחכה. מקווה. רוצה עוד הזדמנות לבדוק אם זה יכול להתפתח
למשהו מעניין. אבל הוא לא. סיבותיו שמורות עימו, הוא אינו
מעוניין לחלוק אותן איתה והוא לא מטלפן. השעות נוקפות, ופתאום
היא מבינה שלעזאזל, היא לא מצליחה לזכור איך קראו לו.

ואולי הכל מתחיל מתקשורת. לפני כל השנים, לפני כל הגברים, לא
היה שסתום ביקורת בדרך שבה הייתי מתקשרת עם העולם הגברי. הייתי
מתפרצת אל העולם בכל הגוונים שלי, חלקם בהירים מדי, חלקם כהים
מדי, אבל כולם אני. ולפעמים מישהו היה מסתנוור בלי שהתכוונתי,
ולפעמים מישהו נבהל, אבל כמה נעים היה פשוט להיות. להתקשר בלי
פונקצית מטרה מוגדרת אל מי שהחיים הובילו אותי אליו ולחקור את
התוצאות הפוטנציאליות תוך כדי תנועה.

החוויה הראשונית הזאת, שהצלחתי לשחזר פתאום רגע לפני שפגשתי את
אהבתי האחרונה, היא המקום שאליו אני שואפת היום. לא תמיד היא
מביאה את התוצאות הרצויות, אבל היא חזקה, טוטאלית ואמיתית.
והיא המקום שממנו צומחת האהבה.