את שוכבת עליי,
לא לילה בחוץ,
גם לא קר,
ורק השמיים שטופי כוכבים.

מסתכל איך הירח,
נגלה בעד סדק
בחלון ביתי -
נדחק ומסתנן.

וגם את כמותו,
בטוחה, מאירה,
בלי הזמנה,
נכנסת לחיי דרך סדק
בחלון ליבי.

ניסיתי להדוף,
לאטום את הסדק,
לא לתת להתקרב,
לא אז, גם לא אחרי,
אין כניסה לזרות.

אך בחיוך גא,
ידעת מה שלקח לי זמן ללמוד,
כבר היית בי,
זורחת ומדליקה,
נר אחר נר,
בחדריי.

ועכשיו את מעליי,
בתוך הרוך הזה שלך,
אני עטוף,
כבשמיכה רכה של חורף.

וזאב עם גדי ירבץ,
כך גם אנו,
בלי יכולת להשתחרר,
בלי רצון,
רק חיוך חושף שיני זאב קדמון.