מי שצפה בחבורת הבחורים, עם התרמילים על הגב, בשיער פרוע
ובבגדיהם המרושלים, יכול היה לטעות ולחשוב שמדובר בעוד חבורת
תרמילאים "רגילה" המשוטטת לה במזרח הרחוק. תושבי המקום לא טרחו
אפילו להעיף לעברם מבט נוסף על אותו מבט ראשוני שהם שולחים
לעבר כל תרמילאי אחר שעובר בסביבה.

תושבי הכפר הנידח הזה בנפאל, ידעו לזהות ישראלים ממרחק, הם גם
ידעו שהישראלים אינם מחכים שיעוטו עליהם, וכשהם רוצים דבר מה
הם פונים לבקשו. "לישראלים "אסור" להציע עזרה, הם נעלבים מזה"
גיחך לעצמו להינג שון, הצעיר שישב בסוכתו הדלה וגילף גזע עץ
שהיה מונח כרות על הרצפה ובוהה בו. כי אין לו עדיין שום מושג
למה יגלף אותו. "אני הייתי ב"גולני", אני הייתי ב"גבעתי", אני
לא הולך לאיבוד אחרי ששירתתי ב"צנחנים" כך הם נוהגים להתבטא
הישראלים" אמר לעצמו בעודו מנסה להזכר בכל השמות של היחידות
הצבאיות הישראליות שהוא מכיר.

להינג שון היה ידוע בקרב תושבי המקום כבעל זיכרון מצויין, היתה
לו יכולת לזכור פרטי פרטים מדוייקים של דברים מאוד מיותרים
לדעתם, הוא זכר את כל השמות של הערים בעולם מהם באו מבקרים
לכפרם הנידח, רובם כמובן היו מישראל, היתה לו חיבה מיוחדת
לזכור פרטים שקשורים לישראל ולמטיילים הישראלים, הוא זכר שירים
בעברית, גם אם לא הבין אף מילה מהם למרות שיחסית למקומי, אוצר
המילים שלו בעברית היה מרשים.

קבוצת המטיילים הישראלית עדיין עמדה במקומה, החברים שוחחו אחד
עם השני ובאופן קצת תמוה, בהתחשב בכך שמדובר בישראלים, הם לא
עשו זאת בקולי קולות.

נכון, מי שחשב ממבט ראשון שהמדובר בחבורה רגילה, טעה הפעם. לא
היתה זו קבוצת תרמילאים מהזן המוכר במחוזות אלו, ולא היה זה
להם טיול תרמילים רגיל, בעצם היה זה טיול מאוד מיוחד, עבורם.

לפני שלוש וחצי שנים הם עזבו את "הארץ" לטיול תרמילים במזרח,
אותו טיול שכמעט והפך להיות חלק מהמסורת הישראלית, אותו טיול
שבו צעירי ישראל "מנקים את הראש" אחרי הצבא ולפני שהם מקבלים
החלטות בנוגע לעתידם.

הם יצאו מישראל חבורה די גדולה שעם השהות במזרח הלכה והצטמצמה,
נשאר רק גרעין של חמישה חברים שלא נפרדו במהלך התקופה עד שיום
אחד זה התחיל, ה"ג'וק" הזה שנכנס לראש של מיכאל.

ערב אחד, כשהם ישבו באיזה בית תה מצחין ושתו כל מיני דברים לא
ברורים. מיכאל פתאום אמר "או שאני חוזר לארץ, או שאני הולך
לליל הסדר או שאני משתגע".
"מתי זה בכלל פסח?" שאלו החברים מתפלאים איך זה בכלל צץ לו
בראש. מיכאל עידכן "בדיוק בעוד חודש ממחר".

החבורה נעשתה די חסרת סבלנות כאשר בכל פעם שתיכננו איזה טיול
או מנוחה, "טרק" או סתם שייט איים, מיכאל לא הרפה מניסיונותיו
"להפגיש" בין התוכנית של כולם עם איזה ליל סדר - בנגקוק, ניו
דלהי, קטמנדו, לא היה חשוב לו כל כך כמה זה רחוק ואיך להגיע
העיקר שהחבורה תצליח להסב לשולחן הסדר גם בקצה הזה של העולם.

העניין לא נהיה קל יותר ועם כל יום שחלף מאותה אמירת אגב מיכאל
רק הלך והתמכר לרעיון "ליל הסדר" שלו.

זה היה ברור - מיכאל יפרד מן החבורה, "תראו" הסביר מיכאל,
וניכר היה עליו שזה לא קל לו, "אנחנו כאן, בין הגויים הלא
מפותחים הללו, כבר למעלה מחמישה חודשים, אני חושב שאני מאבד את
הדרך, את הזהות שלי, כאן בין ה"סטלבט" ל"סוטול" ובין כל אלו
למראות המהממים, לתרבויות השונות אני חייב איזה "משהו משלנו"
כדי להתאפס".

למחרת, הם כמעט ולא החליפו מילה בינהם, מיכאל הלך לברר בין
הישראלים הרבים "מה כדאי" ו"איפה כדאי" לערוך את הסדר במזרח,
כל היום כמעט ולא ראו אותו, עד הערב.

בערב כשמיכאל חזר למפגש בבית הסירה אותו שכרו לשלושה לילות,
הוא הודיע חגיגית "קטמנדו! זה המקום לערוך בו את ליל הסדר -
אני נפרד מכם מחר כי יש פחות משבועיים כדי להגיע לשם, ואם כבר
אני יוצא קיבלתי המלצות על מסלולים נהדרים - מי בא איתי?"

כולם שתקו כשמיכאל פיזם לו את השיר הישן של הגששים "אף אחד לא
קם", בסתר ליבם הם שמחו שהוא החליט לעזוב כי הוא היה בלתי
נסבל, אך הם מאוד אהבו את מיכאל, מה שהפך את הפרידה לקשה.

באותו ערב כתב מיכאל ביומן שמלווה איתו מתחילת הטיול את השורות
הבאות: "אחרי שירות קרבי שכל כולו היה סביב לוחות זמנים לכל
פעילות אפשרית, הגעתי למזרח עם חברי הטובים ולאט לאט הבנתי על
בשרי, בנימי גופי, את פירוש המושג "שאנטי", נדמה שהקצב של
המזרח ממכר ואנו מתחברים אליו. הערב, לראשונה מאז הגעתי, אני
מרגיש מחוייב ללוח זמנים - עלי להגיע תוך פחות משבועיים, אל
שולחן ליל הסדר של חב"ד בקטמנדו. תחושת לחץ הזמנים והמסע הארוך
שמצפה לי גורמים לי להרגשה שהשנה אני עומד לקיים, בעצמי ובאופן
שלא חוויתי מעולם, את הפסוק בהגדה - "בכל שנה חייב אדם לראות
עצמו כאילו יצא הוא ממצרים...", אני מלא התרגשות לקראת היציאה
מחר וצר לי רק שאני עושה מסע זה לבדי".

חבורת התרמילאים עדיין עמדה שם ושוחחה, אחד מהם רכן אל תרמילו
והוציא ממנו מה שנראה כמו ספר. להינג שון הביט בחבורה וניסה
להבין מה שונה בה מכל החבורות שראה עד כה. בינתיים עיינו
החברים בספר שהוציאו מהתרמיל וקראו ממנו שורות אחדות. בתום
הקריאה הרימו הבחורים את ראשם והביטו על הסביבה. אחד מהם פסע
לעבר להינג שון, אשר השפיל מבטו חזרה אל גזע העץ שלמרגלותיו.
להינג שון לא רצה להראות מתלהב מדי, אולי יצליח למכור להם משהו
לשתות, איזה צ'אי (תה) או אולי, אם יתמזל מזלו, ימכור להם איזה
פסלון מעבודותיו.

הבחור עצר ליד להינג שון שחשב באיזה משפט פתיחה בעברית יפתיע
את העומד למולו. "מה נשמע, גבר" אמר להינג שון בהרימו את מבטו
אל עיניו המחייכות של הבחור.

הישראלים המטיילים במזרח כבר רגילים לכך שהמקומיים "מקשקשים"
איתם בכל מיני ביטויים ישראליים ולכן הבחור היה מחוייך מפנייתו
של המקומי הנחמד. בעודו סוקר בעיניו את סוכתו מלאת הפסלונים
שאל הבחור את להינג שון אם אפשר לשתות אצלו צ'אי.

לתשובתו החיובית של להינג שון פנה הבחור אל חבריו "בואו, אני
חושב שזה כאן".

להינג שון ניגש אל מאחורי סוכתו כדי להבעיר אש ולהניח עליה את
כלי התה המסורתי בעוד החבורה התיישבה על המחצלת והמשיכו
בשיחתם.

בהביטו בהם ממקום הכנת הצ'אי ניסה שוב להבין מה שונה בחבורה זו
מחבורות אחרות העושות את דרכן בשבילי נפאל, "הם שקטים יותר
מאחרים " אמר לעצמו, "נראה שהם מיושבים יותר מכולם,כאילו הם לא
משוטטים כך סתם אלא שיש איזו מטרה מסויימת למסעם" הוא ניסה
לדלות משהו מזיכרונו המצוין, משהו מוכר לו מהעבר מן תחושה שהוא
כבר ראה מטיילים כאלו פעם, "אל תאכזב אותי" פנה במחשבותיו
לזיכרונו. ואימץ את מחשבותיו בנסיון לדלות ממוחו משהו.

"כן, אני זוכר החג שלהם מתקרב, אותו חג בו כולם נפגשים לארוחת
ערב ענקית בעיר הבירה, בבית הגדול של השליחים מישראל, ארוחת
ערב ענקית עם השירים והקריאה בספרים, אולי גם השנה אלך לעיר
הגדולה ואשב ליד הבית ואקשיב להם שרים" אמר לעצמו.

להינג שון נזכר בבחור הישראלי שפגש לפני שלוש שנים, הבחור
שטייל לבד וסיפר לו על החג הזה ועל משמעותו עבור הישראלים אשר
נוהרים, מדי שנה בעונה זו, חבורות חבורות אל קטמנדו להשתתף
בסעודה המיוחדת.

גם הבחור ההוא נראה בעיניו, אז, שונה מהשאר וכנראה שבזה העניין
- חשוב להם להגיע בזמן לארוחת החג שלהם ובגלל זה נדיר לראות
אותם כאן בעונה זו, הם בדרך כלל בוחרים בדרכים הקלות והמהירות
כדי להגיע לשם, והכפר של להינג שון לא נמצא על שום דרך מהירה,
"אחרי החג שלהם הם ממשיכים לטייל, ואז מגיעים לכאן הרבה
ישראלים", חשב לעצמו ושוב נזכר בעצב בישראלי שפגש לפני שלוש
שנים.

כשהתקרב אליהם עם מגש הצ'אי חדלו הישראלים מלדבר והביטו בעיניו
המחייכות הוא אמר להם "ברוכים הבאים" בעברית והניח את המגש
לידם. "תודה" ענו לו כל הבחורים כמעט פה אחד, ולגמו מהצ'אי
שהוא מזג לספלים.

להינג שון התיישב על המחצלת לידם, הוא היה שמח לשמוע אותם
ולהקשיב לעברית הקולחת מפיהם, הוא ניסה בין מטר המילים השוטפות
לקלוט מילים שהוא מכיר, להינג שון דימה עצמו לצפרדע האורבת
לטרף וכל אמת שהיא קולטת חרק מעופף בקרבתה היא פותחת פיה וצדה
אותו בלשונה הארוכה.

נדמה היה לו שהם מדברים על מישהו, השם "מיכאל" חזר ועלה בשיחה
מספר פעמים, כך נדמה היה לו.

כשמיכאל נפרד מהחבורה בדרכו לקטמנדו הוא הבטיח ליצור שוב קשר
מיד אחרי ליל הסדר ולחבור אליהם שוב להמשך הטיול.

באזכרה שנערכה בשנה שעברה, גמלו בליבם החברים לשחזר את המסע
שערך מיכאל מאז שנפרד מהם ועד שנהרג, מיכאל לא הגיע לליל הסדר
בקטמנדו והם החליטו לעשות זאת עבורו, לשחזר את מסעו ולהמשיכו
מהמקום בו נקטע. חודשים לקח להם לשכנע את אימו של מיכאל לתת
להם את יומנו המקורי על מנת שיוכלו לשאת אותו עימם ולהמשיכו עד
ליל הסדר הגדול.

"הכרתי פעם מיכאל מישראל" אמר להינג שון בשקט, "הוא היה
הישראלי הכי נחמד שהיה כאן" הוסיף.

החברים הישירו אליו מבט, כולם "אתה זוכר אותו?" שאל אחד
חרישות. "כן" ענה בעצב, "השתתפתי גם במשלחת שניסתה לחלצו, למה
הוא טייל פה לבד, אני שואל את עצמי כל הזמן מאז..." להינג שון
הבין מדוע הוא חשב שהם שונים מכולם "הם נושאים איתם חבר..."
הבין.

"האם תוכל להראות לנו את המקום המדוייק של התאונה?" שאל אחר את
להינג שון בקול רועד. להינג שון ענה בחיוב "זה ממש לא רחוק
מכאן, אם נצא עכשיו אוכל לחזור לפני החושך, ואתם תוכלו להגיע
לעיר לפני הלילה" ענה.

לאחר שעתיים של הליכה, בה כל אחד מהם חשב לעצמו מה ירגיש
לכשיעמוד במקום התאונה נעצר להינג שון, "אנחנו צריכים לרדת
מהשביל, תיזהרו כי הצימחיה צפופה מכאן" הם פילסו דרכם בינות
לעצים והשיחים, נזהרים שלא למעוד. לא יותר מחמש דקות חלפו, חמש
דקות שנראו כמו נצח, עד שנעצרו שוב.

"אני מציע לא להתקרב יותר" אמר להינג שון "כאן זה קרה" הוא
הסביר, "מיכאל כנראה רצה להתקדם עוד, כדי לראות את הנוף טוב
יותר והחליק מהצוק" מבעד לעצים שבקרבתם עמדו ניבט אליהם נוף
מרהיב, של מצוקים אדירים הסוגרים על עמק נהדר המאיים בפראות על
כל צייר שינסה לשוות אל הטבע ביצירותיו, כאילו בחלקת נוף זה
קרא אלוהים תיגר על כל יצירה אפשרית של האדם.

"לא נוכל להגיע קרוב יותר", אמר להינג שון "פה מצאנו את הכובע
שלו, את הגופה ניתן היה לחלץ מן העמק רק עם מסוק" אמר, והוסיף
"אלמלא שמעו את צעקתו, מן השביל, מטיילים מגרמניה לא היינו
יודעים על נפילתו בכלל".

כל החבורה עמדה ושתקה שעה ארוכה נפעמים מהנוף ומתרגשים מהעובדה
שהם עומדים במקום האחרון בו ביקר מיכאל בעודו בחיים מתרגשים
ודומעים העבירו את יומנו של מיכאל מיד ליד איש איש בתורו,
בדומיה, רשם בו את שורותיו שלו, מעין קינה על חבר שאינו,
המהולה ברגשי אשם מחד ובסיפוק על עצם המסע שהם עורכים לזכרו,
גם להינג שון רשם בכתב ידו ביומן והתרגש מן הכבוד שחלקו עמו
חבריו של מיכאל.

טיפות של חושך ירדו על החבורה הדוממת שפסעה אל העיר קטמנדו,
להינג שון כבר היה בסוכתו והתכונן להערך לשינה, כשמחשבותיו
עצובות ממלאות את ליבו, אך הוא חש גאווה על כך שסייע לחבורת
הישראלים להשלים את מסעה בכבוד.

למחרת, ערב פסח, נחוג ליל הסדר הגדול בעולם בבית חב"ד בקטמנדו,
אל שולחן הסדר הסבו גם ארבעה ישראלים עם תחושה של שליחות בליבם
הם אמרו את המשפט מההגדה, שקראו ביומנו של מיכאל, וחשו הזדהות
עם סיפור יציאת מצרים כמו שלא יחושו לעולם. על המדרכה מחוץ
לבית חב"ד ישב גם מקומי אחד, להינג שון, אשר הקשיב לניגוני
הישראלים וגמע כל מילה, הוא היה מלא הערכה להם נוכח הנחישות
והחברות שראה אתמול תוך שהוא נזכר בסיפוריו של מיכאל על משמעות
החג לעם ישראל.