הכורסה לא הפסיקה להתנדנד בחדר הקטן, משמיעה קולות צרימה חד
גוניים שלא הפריעו לאוזניה הרפות של פנינה.  כבר כמה שעות היא
יושבת עליה ומנדנדת עצמה, מה כבר יש לה לעשות. החדר קר שתקרתו
גבוהה, קירותיו מסוידים לבן נוטים להתקלף ואריחי קרמיקה
מסודרים ברישול על הרצפה.  היא השתעשעה למראה פירורי אבק
המרקדים על קרן שמש אחרונה שחדרה מבעד לחרך התריס, נראו לה כמו
הגברים שריקדו סביבה. תמונת דיוקן תלויה על הקיר, היא נראית שם
ממש כמו ליידי אמיתית, מאופרת, כובע אדום נוטה שמאלה, שיער
מטופח וחיוך שובב, מי היה מאמין שכך נראתה בצעירותה. לא זכרה
ממי בדיוק קיבלה את התמונה אך נראה שזה היה הוקרה מאחד ממחזריה
האמידים בוינה, וכאלה לא חסרו לה.  
עכשיו היא צריכה לקום, היום יום שישי, יום הביקור של שארית
משפחתה היחיד, הנכד אורי. שאר משפחתה הפכו לאפר באירופה או מתו
משברון לב.  היא החלה לנענע את גופה לפנים ולאחור בכדי לקבל
תנופה, כבר שנים היא אינה יכולה לקום בתנועה אחת. מזל שאורי
קנה לה את הכורסה המתנדנדת. בצעדים קטנים, כשהיא נתמכת בהליכון
פסעה למטבח, בידיים רועדות ואצבעות  עם עור קמוט הכינה את
האוכל שאורי כל כך אוהב.
כלי האוכל כבר היו מסודרים על השולחן, האוכל כבר הדיף את
ניחוחו שפשט מהמטבח לכל חדרי הבית אך אורי עדיין לא הגיע. היא
התלבטה האם להתקשר אך לבסוף ויתרה, זה מסורבל ומצריך להוציא את
המשקפיים מהארון. היא הרתיחה מים וחלטה לעצמה תה מתוק, טיפת
האושר הקטנה שלה, אחרי הנכד שאותו גידלה. עכשיו היא תצפה
בטלוויזיה, תנסה להעביר את זמנה.

בשבוע שעבר נסדקה חומת ההפרדה שבנתה בינה לבין העבר, במחשבות
אומנם לא ניתן לשלוט אך בגורמים המעוררים אותם ניתן גם ניתן.
ספרים ישנים, תמונות מצהיבות וחפצים הקשורים בעברה נדחקו
הצידה, הוחבאו בעומק הארון, כמו שמנסה לסגור עוד ועוד דלתות על
עברה. אך העבר פרץ מבעד לחומה שבנתה כמו מים שמצאו סדק קטן
ומודיעים על בואם בכתם גדול. אורי הציע שתחדש את הקשר עם חנה,
חברת נעוריה. "היא ממש גרה בסמוך" אמר בניסיון נואש למצוא מוצא
לבדידותה המתמשכת, כשהביט בעיניה מיד הבין את גודל הטעות, השם
חנה תמיד היה אסור בבית הזה. היא שקלה את תגובתה, לא רצתה
לפגוע בו, אהוב ליבה. "מוטב לחיות את שארית חיי בבדידות ממארת
מאשר להתנחם בחברות מתחסדת"  אמרה כשהיא מביטה בנקודה סתמית
בתקרה, מנסה לכבוש את רגשותיה. "אורי, עברו אומנם כבר יותר
משישים שנה אך הזמן הוא לא תמיד תרופה, לפעמים הוא רעל המחדד
עוד ועוד את העלבון".  

היא פסעה חזרה לעבר הכורסה, התיישבה בעדינות ככל שיכלה אך
הכורסה לא נשמעה לה והחלה להתנדנד, גל תה הגביה וגלש על בגדיה.
"נו טוב, מי כבר יבחין בכתם הזה, אפילו אורי מתמהמה". קרן השמש
הסתלקה מחרך התריס ויחד איתה נעלמו פירורי האבק. היא צפתה
בטלוויזיה אך מול מסך עיניה ריצדו תמונות הנשפים הגדולים בוינה
של לפני המלחמה, איך כבשה את ליבם של הגברים במבטה המצודד, איך
הם חיזרו אחריה, שלחו זרי פרחים ומתנות. את חנה הכירה עוד
מילדות, שתי ילדות קטנות לבושות בשמלות, קוקיות אדומות וילקוט
חום אשר הלכו יחד יד ביד לבית הספר. לאט הפכו לנערות המסובבות
את גברברי וינה.  עד למלחמה.
נקישות על הדלת, "זה בטח אורי" לחשה. כאשר השם "אורי" התגלגל
על לשונה קולה רעד. הדלת תמיד הייתה נעולה בשלושה מנעולים, זכר
לתמימותו של אביה כשחשב שהם יעכבו את הגרמנים. כאשר פתחה לבסוף
את הדלת הוא עמד שם מתנשף ובידיו שקיות קניות. לפני כל ביקור
הוא מקפיד לערוך קניות ולהציף את ביתה בכל טוב, אך דבר לא
ישווה לאור שהוא מציף את הבית בנוכחותו. כאשר הוא סידר את
המצרכים במקומם ציפה כבר לשמוע את השאלה הקבועה "מתי אני אזכה
לראות את החברה החדשה שלך?", "בהזדמנות סבתא, בהזדמנות".

הגבולות נסגרו, פנינה וחנה נפגשו בקרן רחוב ופשפשו בזיכרונן
האם יש מישהו שפגשו באחד מהנשפים שיכול לספק אשרות יציאה
לארצות הברית, קנדה, ארגנטינה או אפילו לפלסטינה, העיקר לברוח.
חנה שתקה שתיקה מוזרה, שקעה בהרהוריה, פנינה משכה בכתפיה ואמרה
שאינה מכירה איש. זאת הייתה הפגישה האחרונה שלהן, המלחמה סגרה
עליהן.  
פנינה התחבאה בתוך ארונות המטבח. את הוריה, שתי אחיותיה ואחיה
הגרמנים לקחו. בין דלתות ארונות המטבח היה סדק צר, היא הציצה
דרכו וראתה את מבטו של אחיה מופנה אליה כאשר הובל ע"י חייל
גרמני גבוה ורחב כתפיים, מנסה להיפרד.

"אין כמו מרק האטריות המהביל שלך בסוף יום חורף, השמש אומנם
זרחה היום אבל הקור מתפלש על הגוף וחודר אט פנימה".
"זאת רק מנת החימום אורי יקירי, חכה שתגיע לקציצות". צלצול בקע
מתיקו השחור, הוא חייך והמשיך ללגום מהמרק.
"תענה לטלפון, אתה לא צריך להתבייש מסבתא". אורי ניצל בשמחה את
הרשות שניתנה לו וענה לשיחת הטלפון, בשלב מסוים קם ממקומו
והסתודד רגעים אחדים באחת מפינות הבית, דיבר חלושות ככל שיכל.
"זאת החברה החדשה?" שאלה רגע קט לאחר שהתיישב חזרה ללגום
מהמרק. הוא הנהן וניסה למצוא מפלט כשניסה לדוג אטרייה סוררת.
"אז בשבוע הבא אתם מוזמנים לארוחת שישי".
"אבל סבתא" גמגם, "אנחנו ביחד רק כמה חודשים, אני אפילו לא
מכיר היטב את משפחתה".
"קבענו ליום שישי", הניפה ידה בחדות וסנטרה הקשיח.

בשוך הקרבות חיפשה את הוריה ואחיה בין הריסות אירופה אפופת
העשן, אך ברבות הזמן היא נואשה מלמצוא. בתוך התוהו ובוהו ניסתה
למצוא מעט הגיון וסדר. שכן אחד אמר שראה על המשאית שעליה
הועמסו הוריה ואחיה את הכיתוב "פולין", קרובת משפחה אחרת אמרה
שראתה אותם במגרש הכדורגל העירוני, נקודת איסוף היהודים. אדם
אחר ראה אותם מועמסים כבהמות לקרון רכבת, במחנות ריכוז, במחנות
עבודה, ביערות. נדמה שרק בירח לא ראו אותם. כולם ראו אך לא
נשאר מהם מאום. בתוך הכאוס, אדי העשן והאפר שהתנוססו מעל
אירופה נכנסה לטירוף, לבדה שוטטה בכפור הצורב, מעיר לכפר,
ממדינה למדינה. מבולבלת, מבוהלת, חיפשה לעצמה נחמה, איש לא
נשאר. רגע לפני שנפלה לחידלון מצאה עצמה על אוניה לפלסטינה.  

תריס מגולגל מעלה, מבעד לחלון חדרה שמש אחרונה של בין-ערביים.
רוח קלילה רוחשת בצמרות העצים בחצר, הצמרות מתנענעות ויוצרות
צורות-אור על רצפת אריחי הקרמיקה ועל הכורסה עליה מתנענעת
פנינה. בין צורות האור היא מדמיינת זוג אוהבים רוקד, אולי בנשף
בוינה, הם נעים ימינה ושמאלה, לפי פזמון הרוח הקלה השורקת
חרישית בחוץ ומנענעת את הרוקדים.
נקישות על הדלת, "זה בטח אורי וחברתו" לחשה. כאשר השם "אורי"
התגלגל על לשונה קולה רעד. היא מיהרה אל הדלת ופתחה אותה
לרווחה, פניה קרנו. מולה עמדו אורי אהוב ליבה ועלמה עם שיער
שחור מטולטל וגומות חן על לחייה.
"מה שלומך סבתא", אורי נשק על לחייה, "תכירי, עינב, החברה
שלי", היא חיבקה אותה רגע ארוך משל הייתה בתה, אורי נבוך קמעה
מן המעמד רשרש בשקיות הקניות שהחזיק בידיו.
"טוב" חכך בגרונו, "אני אסדר בינתיים את המצרכים במטבח" ונכנס
הביתה, "עד שתסיימו להתחבק" לחש לעצמו כשנכנס למטבח. הבנות
צחקו וחייכו אחת לרעותה.
"אני אגיש את האוכל" הציעה עינב, "שבי סבתא פנינה, שבי, נוחי".
אורי הביט בהן בעין משועשעת, מפליא  בעיניו הדבר ששתיים שנפגשו
אך לפני דקות אחדות ובמרחק  שישים שנות חיים מתנהגות כאילו הן
מכירות מראשית ימיהן.
עינב הגישה לשולחן את כל טוב שהכינה פנינה וכולם התחילו לסעוד.
את השתיקה המביכה שפרצה פתאום הפרה פנינה, "מה עלמה כל כך יפה
וחכמה עושה בחייה?"
"סבתא" רטן אורי בקול כבוש. "זה בסדר" לחשה עינב והניחה ידה על
גב כף ידו.
"בעוד שנה אני אסיים את לימודיי באוניברסיטה ואז כל החיים יהיו
פתוחים בפניי", אורי הנהן בסיפוק.
פנינה סימנה לעבר סיר הקציצות ורמזה שכדאי לעבור למנה
העיקרית.
"מאיפה ההורים שלך במקור?" אורי הביט בה במבט מתחנן שהפך במהרה
למבט ייאוש ומבוכה.
"ההורים שלי ילידי הארץ, אך סבתא שלי הצליחה לעלות לארץ מוינה
עוד לפני המלחמה, היא גרה ממש בסמוך לכאן". אורי חתך את קציצות
הבשר לקוביות קטנות, לקח את המלחייה ובזר עליהם מעט מלח.