בוץ. זה ילכלך את הנעליים ויעשה כתמים על הרצפה בבית. אבל אני
כבר חייב להמשיך, הוא רץ לפני על השביל שמוביל למטעי הבננות.
אני נאנח ויורד מכביש האספלט אחריו. נחפש איזה דשא אחר-כך, אני
חושב, ואולי איזו שפת מדרכה. אני צועד אחר היצור המנומר
שמתרוצץ מעט לפני, מצד לצד, אוזנו האחת שמוטה והוא מרחרח. הוא
עוצר ומביט בי, מוודא שאני עדיין שם ומבקש אישור להמשיך. אני
נותן לו אותו בכך שאני פשוט ממשיך להתקדם.
אני מביט בהתנהגותו של היצור המנומר שלפני ושואב הנאה רבה. הוא
נראה חופשי ומאושר. הוא פשוט ותמים. הוא מלמד אותי דברים רבים
על העולם האמיתי, זה שלא ניתן לראות בטלוויזיה. הוא נותן לי
שקט ומרגיע את המחשבות. כמו שומע את מה שבראשי, היצור המנומר
עוצר, מסתובב ודוהר לכיווני, כמעט מחייך. הוא קופץ עלי לרגע,
ממתין לליטוף ואז רץ קדימה שוב. כשאני ממשיך ללכת אחריו אני
מבין משהו על היצור המנומר הזה. היצור המנומר רוצה רק שני
דברים בחייו: להוציא אנרגיה ובעלים. וכעת יש לו את שניהם והוא
מאושר, מסתפק בהם בהנאה שקטה אך אין-סופית. אני נהנה מרגע
התובנה הזה, שהתאפשר לי בעזרתו של היצור המנומר. וכמו בדרך
כלל, תובנה אחת מובילה אותי לתובנה אחרת. ואני מבין, בעוד אני
מרכין את ראשי בכדי לפסוע מתחת לעץ בננה קשור בשקית כחולה, מהו
בעצם גם יעודי.
אני קופץ מעל שוחה קטנה בינות העצים ומחייך אל היצור המנומר,
אשר כעת נעצר שוב ומביט בי לאישור. יעודי הוא למות, אני מבין.
הוא נולד איתי כשאני נולדתי. והוא ילווה אותי כל חיי. וזהו
היעוד האמיתי והיחיד שיש לי. ולא משנה מה אעשה בכל תקופת חיי,
אני לא יכול שלא לעמוד בייעוד זה. אני נהנה מהשלווה ומן הרוגע
שמספקת לי תובנה זה. וכמו שומע את אשר בראשי, היצור המנומר
עוצר שוב, מסתובב, ודוהר אלי, כמעט מחייך.
אני כמעט מחייך אליו חזרה.