יום אחד הגיעה המחנכת שלי, כיתה ב', עם חיוך קורן. היא אמרה
שהכיתה שלנו נבחרה להשתתף בפרסומת עם מיכל  ינאי!!!
כל הילדים בכיתה צעקו משמחה, אני גם. אהבתי את מיכל ינאי
והייתי רואה את "גינת ההפתעות" כל יום אחרי שהייתי חוזר מבית
הספר.
אמרו לנו שמחר יקחו אותנו לצילומים ושנבוא לבושים יפה לכבוד
הפרסומת.
הבנים לבשו ג'ינס או מכנסי ג'ינס קצרים עם נעלי ספורט וחולצות
קצרות או ארוכות, הבנות לבשו חצאיות ג'ינס קטנות או שמלות יפות
כאלה עם נעליים יפות.
כשאמא הלבישה אותי בבוקר היא אמרה שאני יראה הכי טוב.
הגענו לשדה עם המון סביונים, חיכינו כמה זמן ואז ראינו את מיכל
ינאי יוצאת מרכב גדול יותר מכל השאר, בגודל של מונית שירות.
רצנו אליה והיא שאלה אם אנחנו מוכנים לשחק. כולם צעקו "כן!!!".
הייתה מצלמה גדולה כזאת ואיש עם קיסם אוזניים ענק. חילקו לנו
בלונים ואמרו לנו להתחיל לרוץ לכיוון מיכל שכבר הייתה באמצע
השדה. במהרה רוב הבלונים התפוצצו מכל הקוצים שהיו ואני נזהרתי
ששלי לא יתפוצץ וגם להיות ראשון. רצתי הרבה, לא הורדתי ממיכל
ינאי את העיניים ואז התפוצץ לי הבלון, נעצרתי ורציתי לראות אם
יש עוד בלונים. שמתי לב שאני אחרון והתחלתי לרוץ מהר כדי להשיג
את כולם.
הגענו למיכל ושיחקנו את "ההוקי פוקי". שרנו איתה ביחד: "ויד
ימין בפנים ויד ימין בחוץ מנערים אותה היטב, עושים ת'הוקי פוקי
ומסתובבים, וזו כל התורה".
אחרי שעשינו את זה כמה פעמים אמרו לנו שזהו, סיימנו.
יצאנו מהשדה לכיוון האוטובוס ואז ראינו שמיכל ינאי נכנסת לאוטו
הגדול, אמרנו לאיש האחראי שאנחנו רוצים חתימות והוא חילק לנו
חתימות מצולמות, הוא אמר שלמיכל כואב הראש ואז הביא לנו
ארטיקים.
חזרתי הביתה ואחרי כשבוע ראיתי את עצמי בטלוויזיה, זאת הייתה
פרסומת לאביב שמגיע: "האביב הגיע...". הסתכלתי בטלוויזיה טוב
טוב וראיתי ילד אחד ראבקיסט, שועט קדימה כמו מטורף. לבוש
בסוודר חום, מכנס טרנינג כחול וסנדלים עם גרביים... אחרי זה
צילמו את כל הילדים מאחורה ועוד פעם ראיתי את הילד הזה רץ אחרי
כולם ומנסה להשיג אותם... לא הבנתי למה הוא היחיד שלבוש כזה
מוזר אבל חשבתי שזה כי הוא הכוכב של הפרסומת, הוא ומיכל ינאי.

הילד הזה הוא אני.