בבית  ספר, אף  פעם  לא אהבתי ללמוד.
ההורים  שלי  הם  מבריה"מ  לשעבר.
הדבר  הכי  חשוב להם, לפחות  כשהייתי ילד - כמו לכל עולה
מבריה"מ לשעבר, זה - לימודים!

כל התקופה מכיתה א'-ו' שמעתי את המילים הבאות: "אם לא תלמד
תהיה מנקה רחובות! זה מה שאתה רוצה?! להיות מנקה רחובות?!"
ואני הייתי עונה: "לא, אני לא רוצה להיות מנקה רחובות"

זה היה מפחיד אותי כל פעם מחדש, בגלל שכשאתה גדל עם הורים
שמפחדים כל הזמן שלא יהיה להם מה לתת לך, אתה נמצא בפוביה
תמידית שגם לך לא יהיה מה לתת, ואז זה רק מתחזק מעצמך אל אנשים
שאתה אוהב  ולזה שלא יהיה לך מה לתת - לאף אחד, ושאתה שווה די
מעט ואז לא שווה כמעט כלום.
ואז כל פעם שמישהו מזמין אותך לאיזו בירה או למשהו הכי קטן
שבעיניי אחרים היה נחשב לסתם ג'סטה של סחבק, אתה ישר מרגיש
חייב, שלא יהיה לך איך להחזיר לו, שגם ככה אין לך איך להחזיר
לו כל כך.

אז עכשיו כששואלים אותי מה אני רוצה לעשות, אז אני עונה:
"להיות מנקה רחובות"

הפחד הכי גדול שלי הוא להיות עני  ואחר כך להיות בטלן, ואח"כ
להיות פחדן  ואחר כך להיות לבד.
בתור ילד  ונער תמיד סקרן אותי איך זה להרגיש ככה.
ישנתי פעם אחת ברחוב, על ספסל, בתחנה מרכזית בנתניה.
ידעתי שאחי הגדול יחזור מתישהו מהעבודה ושהוא יעיר אותי בגלל
שהוא עובר בתחנה. בהתחלה פחדתי ואז פשוט הנחתי את התיק שלי
מתחת לראשי  ונרדמתי, שם, בתחנה מרכזית בנתניה, על הספסל.
אח שלי באמת העיר אותי וחזרתי איתו הביתה. בדרך הוא שאל אותי
למה עשיתי את זה, למה ישנתי על ספסל, בתחנה מרכזית, בנתניה.
אמרתי לו שרציתי להרגיש כמו הומלס. הוא הסתכל עליי במבט קצת
מוזר, חייך ורק אמר: "טוב"
באותו רגע תהיתי לעצמי, איך זה נראה לי כל כך טבעי...?