הוא במארב.
אני יודעת כי הוא תמיד מתקשר אלי כשהוא במארב.
"משעמם לי," הוא לוחש בקולו הילדותי והמתחנחן "תבדרי אותי".
"לא רוצה," אני רוטנת ומביטה בשעון המורה 4:36 באותיות אדומות
גדולות "אני עייפה ורוצה לישון"
"א-ל-ף" הוא מתעלם מרטינותי, כבר יודע שאשתף עימו פעולה.
"סטופ" אני מתעכבת מאט אך לבסוף מתרצה.
"א. ארגנטינה"
"אמסטרדם" אני שומעת אותו מחייך.
"ארמדילו"
"מה יש לך מדרום אמריקה בזמן האחרון?" אני תוהה.
"כבר מריח את החופש. עוד מעט אני אהיה שם"
"ואני?" אני מסתובבת על הצד, מכניסה את רגלי השמאלית אל מתחת
לפוך.
"גם את. אל תבכי" הוא מוסיף בשעשוע. "אני אקח אותך איתי שתעשי
לי נעים בגב". הוא מתנועע קלות בחוסר נוחות ואני שומעת ענף
נשבר. עכשיו אני יודעת בביטחון שהוא באמצע מארב. או אלוהים, רק
תעשה שהוא יחזור בשלום!
"תורך" הוא מחזיר אותי למציאות.
"ארנבת" אני עונה
"את לא מרוכזת, כבר אמרתי חיה. אקליפטוס" הוא מוסיף בניצחון
"מצטערת, זו השעה... אוטובוס" אני שולפת בלי לשים לב. שנינו
משתתקים. לרגע נדמה לי שהוא כבר לא מחייך. דקה של שקט על הקו.
"אני אוהבת אותך" אני לוחשת בלי שישמע.
יריה רחוקה נשמעת. "סליחה" והקו מתנתק