בראשיתו של הזמן כשהעולם זחל בחיתוליו, נבראו השמיים והאדמה,
ואהבה ניצתה בינם. עקר השמיים את ליבו הבוער אל אהובתו האדמה,
והציבוהו חקוק בין שמיים ואדמה. שמש, שלהבת אהבה נצחית האוחזת
בלב השמיים, נועדה לשמש בפני כל העולם ודורותיו עדות לאותה
אהבה. מדי יום עם שמש בוערת בקרבם, הסמיקו שמיים ואדמה משלחת
ידיה, חושקת, ולו רק בנגיעה. כהרים מרקדים מתנופפים על פני
האופק הסמוק. השמש בקסמיה הייתה כובשת את לבבותיהם של כל
הנוודים, וכי במסעותיהם תמיד ניצבה איתם גם ברגעים הכי קשים.
היה הייה אביר צעיר וליבו נשבה בידיה, עיניו הופנטו מיופייה של
השמש עד כי לא יכל להרפות מבטו ממנה ולא לו לרגע. תשוקתו העזה
לנסיכה השמימית טרפה דעתו לאבדון. וכי באותם ימים בערה השמש
יום ולילה. מאסו בני התמותה בנוודים המשתגעים בדרכים וזעקו
בפני שמיים להסיר את אותה להבה מטרפת, הגורמת למהומות בכל רחבי
ממלכות האדמה. כעסו השמיים על ההמולה שהתחוללה ובכדי להקהות את
הטירוף, העניקו לשמש מרכבת זהב עימה לא יוכל שום בן תמותה
להשיגה. בלילות ניתנה השמש למשמרת במעמקי ממלכת האדמה, בה תוכל
לזכות למנוחה ממסעה. ובימים שבו אותה שמיים במסעות נצחיים,
נודדת כמו אותם הנוודים שדעתם חירפה. וכך דהרה השמש במרחבים
האינסופיים, רוכבת במרכבתה בין ממלכות המזרח הלא נודעות ועד
לצוקי הלילה, ותהומות המערב האפלים. דרכם ירדה השמש לבטן
האדמה, והתעוררה כמדי יום חוזרת על אותו מסע. כך למדו כל בני
התמותה חשיבותה של מנוחה. לאיטם רגעו המהומות ורוחות הנוודים
נרפאו כולם מלבד אחת, רוחו של האביר סערה. האביר הצעיר עלה על
סוסו והחל רוכב אחר אהובתו, נבהל הוא כי הנה השמש מתרחקת, רדף
אחריה במרחבים הצחיחים ודרך המישורים השטופים, עד שהחלה השמש
נופלת, קמלה, ונבלעת בבטנה של האדמה. דמעות על פניו זלגו ורעד
נורא השתלט בעצמותיו של האביר, פחד מהרגע בו תעלם בבת עיניו.
תהיות האם תשוב אליו? באותו לילה קר התכסה האביר בשמיכה של
כוכבים שזרחו בחשיכה, זיכרונות שהותירה לו השמש מעליו שלא
ישכחה. אותם כוכבים היו לו חברים בבדידותו ותיקווה באפלה, עד
יקום לו שוב יום וזרחה השמש לחיים, העירה את האביר בחמימותה
ממהרת למרחבים. אלפי שנים חולפות וכך חוזר אותו מסע יום רודף
יום והאביר אחר השמש אהובתו, מתאבל תמיד בשקיעתה גואש במותה עד
תקום אליו בניצנו של יום. האביר שיערו הכסיף, גופו החליד
ופחדיו החלו רודים בו באכזריות רבה, יודע האביר כי גודעת החרב
את חייו, וקיצו קרב ובא. בשקיעתה פרצו עיניו בדמעות ענק מילאו
את סף התהומות במערב. וגופו שרוע גוסס, קמל, מהופנט אל עבר
מישור המים האדומים בהם טובעת נסיכתו, קורא ביגונו לשוב לראות
דמותה מולו. שיטפונות עזים אחזו בכל רחבי ממלכות האדמה. שוב
קמו בני התמותה בקול זעקה אל השמיים; ובאו השמיים אל האביר כי
הוכיח נאמנותו ואהבתו לשמש כל חייו. והעניק לו את מפתח ממלכת
השמיים, לחיות בה חייו לעד עם אהובתו, להפיץ אורה בלילות
ולשלוט בכל המים הגואים, הנפשות האבודות והתשוקות הנסתרות,
מלווה תמיד לצידיו בחבריו הכוכבים. וכך התאחדו באושר ואהבה
השמש בהילתה והירח הכסוף בשמיים לעולמים.