ערבו של חג פעם, פרם,
ניגש לשבת ואז קם.
הרוח שר, הגשם תר,
ובלי משים - כבר מאוחר!

לנשוף, לשאוף, להיאנח,
לרוץ, לצחוק ולכייף.
אך יש ויהיו תמיד
את השונים
האחרים,
ואת אלה שמאחרים,

אל שולחן הסעודה
מסתערים בהמולה,
צוחקים, בודקים, מייללים,
ואז ידיים אוחזים [?]
לוגמים עוד יין ועוד טיפה
ומי שם לב לסערה?!?

אורות מרצדים בחן
חיוך נשלח, ויש בוחן,
וריחות החג עוגבים מעל
כמו עננים שגשם מבטיחים לכלל.

צוחק, בוטש, תר ודורש,
אפיקומן - פרעה? המן?
נע כה וכה, רץ אץ ותר
ועוד מקום אחד נותר,
ושם גדוד של ילדים דומים
אחר שללו גם הם תרים[!],
רוחש, חורש ומתעטש
יש לו תוכנית - כן, לפשפש,
צוהל ליד מקום שלול, כמו מצא עצמו בלול,
צוחק, שמח, מאושר
טוען כי בידו המאותר,
והגדוד באנחה מפזר ההפגנה...
והקטון, שובב, תחמן, מוצא הוא הוא את האפיקומן...[!]