New Stage - Go To Main Page

מירב גורמן
/
טיול קטן

טרייסי הלכה למכולת לקנות לחם וחלב. בדרך היא ראתה את אמא שלה.
שאלה טרייסי "היי אמא, רוצה לבוא למכולת איתי? אני הולכת לקנות
לחם וחלב". אמרה אמא: "בהחלט טרייסי, אבל אם אני באה, אז אני
צריכה גם קצת חלווה, לדרך". השתיים הסכימו וקיפצו להן בהמשך
דרכן המשותפת.
במעלה השביל המתפתל ראו השתיים כלב צולע. שאלו אותו: "היי כלב
צולע, אנחנו הולכות למכולת, לקנות לחם, חלב וחלווה. רוצה לבוא
איתנו?"
"ובכן", ענה הכלב, "אני אשמח, אבל אני רק צריך חרדל, בשביל
הרגל שלי". "כמובן" הסכימו השתיים וקיפצצו בדרכם המשותפת.
בהמשך הדרך טרייסי נתקפה דיכאון עמוק ונאלצה לעצור, אז אמא
וכלב צולע המשיכו בדרכם למכולת בלעדיה, בעוד טרייסי ישבה על אם
הדרך חותכת ורידיה בהנאה רבה, בזמן שהעוברים ושבים מברכים אותה
לשלום.
בשלב מסויים נמאס לה מכל החיות הנעצרות לידה ומתלהבות מכל הדם,
אז היא קמה, מנערת את החתולים והכלבים והחלה צועדת לעבר היער
הקרוב בעודה ממלמלת שירי קנטרי דיכאוניים. כשהגיעה ליער הזיזה
שיח גדול וגילתה מבין ענפיו את חפירה שמן. לקחה אותו והחלה
לחפור. חפרה וחפרה, חפרה עד שגילתה שהיא חפרה לעצמה קבר, אז
היא פשטה את בגדיה ועשתה להם הלוויה מלכותית. מרגישה מעודדת
וטבעית בגופה המעורטל אצה רצה לה טרייסי לאגם להשתכשך במימיו
הצלולים. בעודה במים החלה לחוש נשיכות דגים קטנות ומציקות. לכן
היא הפסיקה להשתכשך לרגע ושאלה "דגים, דגים, למה אתם נושכים
אותי?" הדגים לא ענו, רק המשיכו ביתר עוז עד שטרייסי הבינה שזה
לא עסק (וגם היא כבר לא יכלה להרגיש את הרגל השמאלית שלה).
היא יצאה מהמים, מגלה לתדהמתה שהדגים אכלו לה את הרגל השמאלית
ושבכל שאר חלקי גופה המעורטל ישנם סימני נשיכה אכזריים ושותתי
דם.
זה לא מצא חן בעיני טרייסי, ולכן היא עשתה את הדבר האחראי
לעשות במצב כזה - לשיר יודל. מהשירה נזעק והגיע אל הרים צעיר
ויפה מראה שתינה אהבים עם טרייסי במשך 34 שעות רצופות תענוגות
בשרים חושניות שלאחריהן הזמינו אוכל סיני וקולה. לאחר שהצטלמו
למזכרת בתא פוטומט הסמוך נפרדה ממנו טרייסי לשלום, כי הוא שמע
יודל במקום מרוחק אחר והיה עליו לזוז, אך לפני כן הם הספיקו
להחליף מספרי טלפון (וגם לעשות חפוז קטן, לדרך). בערגה הסתכלה
טרייסי על תמונת ישבנו המחוטב של אל ההרים יפה התואר והתחת עד
שהחליטה לקחת עצמה בידיים וללכת להשיג לעצמה קצת הרואין.
ביודעה לאן עליה ללכת, הפנתה את צעדיה שמאלה, עד שהגיעה לבקתה
קטנה בלב היער, שם ישבו סבתא והזאב הגדול והרע וניהלו משם את
עסקיהם המשותפים (בסחר בהרואין, רקמת שטיחים הודים וציפוי
פיסות מרציפן בשוקולד). בדרכה שקלה אם יש לה מספיק כסף כדי
לקנות 3 מנות שיספיקו לה רק עד מחר או לקנות 15, שיספיקו עד
סוף השבוע (במקרה הטוב) או עד למנת יתר (במקרה הקצת פחות טוב).
היא בדקה כמה כסף יש לה עליה וגילתה לצערה שהיא קברה את כל
כספה יחד עם בגדיה, ביער ולכן הדרך היחידה שלה להשיג הרואין
תהיה למכור את גופה.
כשניכנסה לבקתה היא הניחה אוטומטית שתמכור עצמה לזאב הגדול
והרע, אך משהסבירה לו את מצבה הוא הפנה אותה אל סבתא, באומרו
כי הוא מעדיף זאבים צעירים. סבתא הסבירה לה את חוקי המשחק: היא
תרד לה, ולפי כמה טוב שזה יהיה - היא תקבל יותר או פחות
הרואין.
ובכן, מסתבר שלטרייסי שלנו יש כשרון נסתר בלרדת לסבתות. למעשה,
היא הייתה כ"כ טובה עד שסבתא החליטה שהיא יותר מידי טובה בשביל
פשוט לתת לה ללכת, אז היא מכרה אותה לסוחר זונות לסביות מכורות
להרואין שבמקרה עבר בסביבה.
כשהתעוררה טרייסי ממכת המחבת על ראשה, היא גילתה שהיא נמצאת
בתוך אוהל בדואי ענק, ומקיפות אותה 80 לסביות רעבות לאהבה (לא
במובן הטהור והתמים של המילה) ושמעליה עומד, מטיל צל ומאיים,
סוחר הזונות הלסביות המכורות להרואין, שהתברר שהוא דראג קווין
שחולמת להריץ מחזמר בברודווי.
טרייסי גילתה עוז רוח ובתושיה רבה עודדה את הסוחר זונות לסביות
מכורות להרואין / דראג קווין ללכת להגשים את חלומו בברודווי,
ואת 80 הלסביות הרעבות לאהבה (לא במובן הטהור והתמים של המילה)
לחפש אהבה (כן במובן הטהור והתמים של המילה), ולהסתכל סביבן,
כי לכל אחת מהן יש 79 אובייקטים מסביבה.
מיד החל בלגן המוני של אורגיה פרועה של 80 לסביות חרמניות
שנמרחות אחת על השניה, ובתוך כל המהומה טרייסי ברחה החוצה עם
הדראג קווין, נותנת לה עצות איפור ומרגיעה אותה בנוגע לעתיד
האפל והלא נודע.
אחרי ששלחה אותה באוטובוס המגיע לברודווי, הבינה טרייסי שהיא
עדיין לא קיבלה את ההרואין שלה, אז היא חזרה לבקתת העץ ביער,
בדורשה את המגיע לה. סבתא התנצלה והסבירה שזאת הייתה הזדמנות
חד פעמית, בגלל שהסוחר זונות לסביות מכורות להרואין הביא לה
גלולות טרופיות חדשות והבטיח להם שהן הולכות להיות הלהיט הבא.
ההרואין אזל, אז אם היא רוצה היא יכולה לקבל 7 גלולות. טרייסי
פקפקה - היא לא סומכת על סמים שלא מזריקים אותם ישר לורידים,
אבל השתכנעה אחרי שהבינה שהיא לא הולכת לקבל הרואין.
בהתחלה היא לא הרגישה כלום, חוץ מבחילה קלה (הרגל ישן, מגלולות
הרזיה שהייתה נוהגת לקחת), ואז נמאס לה לחכות, אז היא יצאה
מהביקתה (מעשה שהיה למעשה, חסר אחריות, כי היא לא ידעה איך
הגלולות ישפיעו, ביחוד בהתחשב בעובדה שהיא לקחה את כל ה-7 בבת
אחת).
בעודה הולכת בשבילי היער הפתלתלים החלה טרייסי לשים לבה לעובדה
שכל העולם מסביבה מתחיל לקבל צבעים, ורק אז הבינה שחייה עד אז
היו סרט בשחור-לבן מדכא, אבל עכשיו הם קיבלו חזרה את הצבעים
ובנוסף ראייתה השתפרה כך שהיא יכלה סוף סוף לעמוד עומק ומרחק,
מה שאפשר לה להפסיק להתקע שוב ושוב בעצים שבדרך. לעומת זאת,
להפתעתה (המאוד לא נעימה), כשהסתכלה בשלולית לצד הדרך, לראות
כיצד היא נראית באמת (עם הראיה המשופרת שלה) היא גילתה את האמת
המחרידה - שהיא מכוערת להפליא, שמנה ומחוצ'קנת, עיניים צרות
ואף בולט, שיער פרוע ושמנוני ושיניים חומות ברווחים גדולים.
נדהמת ומדוכדכת לא הצליחה טרייסי להתיק עיניה מהשלולית, עד
שהרגישה שהיא מתמוטטת לתוך השלולית, והיא הרגישה עצמה נופלת
דרך השלולית לתוך מנהרה הנמשכת מטה מטה, המלאה טלוויזיות
בדפנות שמשדרות ללא הרף את ערוץ הקניות. ביאושה (כי יש לה פחד
גבהים היסטרי) ניסתה טרייסי להתפס בקצות אצבעותיה בדפנות
המחוספסות, אך ללא הצלחה. כל שהשיגה היה לשרוט להחריד את כפות
ידיה עד דימומים פנימיים וחיצוניים ולדפוק את ראשה בטעות
בטלוויזיה 24 אינץ' שניסתה למכור לה מחטב קרסוליים ב-31
תשלומים של 10.80 לירות שטרלינג. מגבוה רחוק ראתה את הקרקעית
רחוקה מנצנצת ומתקרבת (אך לא מהר כמו שחשבה שהיה ראוי).
במהירות החלה להקיא, כדי להכין לעצמה קרקעית רכה ככל האפשר, אך
כשלבסוף הגיעה לתחתית מצאה עצמה ישובה בתוך כורסא סגולה ללא
זכר לארוחת הצהרים של אתמול.
מולה עמד חרגול ענק, בוחן באמצעות משקף חד-עיני קופסא מזכוכית,
שמה שבתוכה התברר לאחר מכן כמושבת נמלים מכורות לקראק. אך
החרגול לא עניין את טרייסי. היא קמה, יצאה מהחדר ועברה דרך דלת
כתומה למסדרון ארוך שלכל אורכו מלא בדלתות בצבעים שונים. לא
יכולה להחליט באיזו דלת להכנס, התחילה טרייסי ללכת בעיניים
עצומות לאורך המסדרון בעודה מזמזמת דקלום עתיק (מתקופת יהושפט
התנכ"י) ששמו נשכח ממנה. לבסוף נמאס לה והיא נעצרה, פקחה עיניה
ופנתה לדלת הראשונה מימינה (שהייתה לבנה, אם זה משנה לכם
משהו). כשפתחה את הדלת הרגישה במצב רוח אכזרי במיוחד, רק מחכה
לתרוץ לפתוח בקרב.
החדר התברר גדול ועגול מבפנים, ובמרכזו זירה, עגולה אף היא.
בזירה עמדה נערה רזה, שרירית ובלונדינית, עם קסדה רומאית על
ראשה, מחזיקה מוט בידה הימנית שבקצהו כדור מתכתי עם שפיצים
דוקרניים. עיניה היו עצומות והיא נראתה מרוכזת. לא נראה
שהרגישה בנוכחות טרייסי. לאחר שבחנה את הנערה הסתכלה טרייסי על
קירות החדר, שם היו תלויים סוגים מסוגים שונים של כלי מלחמה
ונשק, וכמו כן ציוד חשוב כגון קסדות, מגינים ונעלי נייקי. לפתע
נשמע קול: "בחרי את נשקך, הקרב עומד להתחיל." זו הייתה, מסתבר,
הנערה, אף שלא טרחה לפקוח את עינייה. הרעיון הכללי מצא חן
בעיניי טרייסי, אך הנערה כאוייבת לא מצאה חן בעיניה, למרות שלא
נראתה לה מסוכנת במידה מדאיגה. נראה היה לטרייסי לכאן היא תקבל
כל שליבה חפץ, לפי תאוותה ורצונה, אך רצונה היה לא להשקיע
אנרגיה רבה אלא בטבח ארעי, פשוט ואכזרי. מסיבות אלו בחרה בחרב
בעלת אורך בינוני ולהב רחב לידה הימינית ופגיון קצר וחד ביותר
לידה השמאלית. בזריזות, לאחר שבחרה את כלי נשקה נגשה לזירה
ובלי מילים מיותרות ערפה את ראשה של הבלונדינית גדולת החזה מעל
צווארה. להפתעתה, טעם הדם שפרץ קצובות מהנערה היה בטעם מיץ
אשכוליות (אף שנראה כדם לכל דבר), ומאחר שהייתה צמאה, התגברה
על סלידתה (ממיץ אשכוליות, לא מהדם) ושתתה לרוויה.
ללא שימת לב התלכלכה לחלוטין מהדם, אך לטרייסי לא הפריע להראות
כמו ערפדית (רשלנית), להפך - זה מצא חן בעיניה. כדי לבחון את
מראה החדש חיפשה מראה, אך משלא מצאה אחת הסתפקה בהשתקפות שלה
במגן בסגנון ימי-הביניים. להפתעתה מה שהופיעה מול במגן לא היה
המראה לו ציפתה, אותה מכוערת כמו בהשתקפות בשלולית, או את מראה
מימים ימימה, כפי שהייתה רגילה לראות את עצמה אלא, כמה מוזר,
היא נראתה דומה להפליא לנערה הבלונדינית שאת דמה אך שתתה! ואז
טרייסי חשבה על פרצוף הסבתא שממנה לקחה את הגלולות והסתכלה
במגן, והינה: שוב פרצופה השתנה - רק הפעם לפרצוף הסבתא. ניסתה
שוב משהו שונה, ודימינה לעצמה שולחן. הסתכלה במגן וראתה שולחן!
(כפי שהיה נראה בגובה כזה, אכן שולחן יוצא דופן!). משועשעת
מיכולתה החדשה רצתה טרייסי להמשיך הלאה, אך לא יכלה לזוז.
הסתכלה מטה והבינה ששולחן לא יכול ללכת. אזי חשבה על לוחמת
קונג-פו מיומנת ומיד יכלה לזוז ולצאת מהחדר. אך לפלצותה, הדבר
הראשון שמצאה כשיצאה בחזרה למסדרון היה אישה (אם אפשר לקרוא
ליצור כזה אישה. אולי דמוי אישה) נמוכה ושמנה ביותר, מחוטטת עם
בגדים מכוערים ביותר וחסרי טעם, שיער קצר חום ששורשיו הלבנבנים
מבצבצים ממנו, ועגיל אחד (קליפס, לא מחור) משתלשל מאוזנה
השמאלית ועיניה מאופרות בכבדות חסרת טעם בעפרון תכלת מרוח
להחריד.
המומה למראה היצור שלפניה, נאלמה טרייסי דום, מה שנתן ליצור את
ה'פור' לו הוא היה זקוק וללא שהות נוספת הוא החל - לדבר -.
ואילו דברים נאמרו, זאת לא אוכל להגיד, מחשש שיהיו ילדים רכים
בשנים שיקראו זאת, אך סמכו עלי, אין אדם בעולם שיכול לעמוד
בסוג כזה של -דיבורים -. טרייסי שלנו לא יכלה לעמוד בזה. היא
נשברה, החלה לבכות בהסטריה, מבקשת רחמים. אך דמוי האישה לא
התחשב ולא הפסיק, וטרייסי התפתלה על הריצפה מיללת והוא לא
הפסיק, עד שלבסוף טרייסי גנחה ושאלה בתחנונים: "מה, מה אתה
רוצה ממני?" והדמוי אישה הפסיק לרגע, חייך (חיוך שגם החולים
בנפשם ביותר לא יכולים לדמיין, למזלם) ופלט את המילים הנוראות:
"מעכשיו - את שלי - לנצח!! הא הא הא הא הא הא..."

וכאן נגמר סיפורנו בנימה אופטימית - אתם לא טרייסי!



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/3/10 10:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מירב גורמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה