תמיד ביום הולדת מצלצלים אלי כל מיני חברים מפעם.

כאלה שהיו חברי ילדות, גדלנו ביחד, אכלנו מאותה צלחת, ישנו
לילות תחת ירח ושוחחנו על החיים. על אהבה. על בדידות. על עצב
ושמחה.

השנים המרחק והבחירות הפרידו ביננו וביום יום אנחנו לא חושבים
אחד על השני אבל ביום הולדת פתאום זה תוקף. כמו עץ שצמח כלכך
גבוה במרוצת השנים ששכח כמעט שיש לו שורשים ורק פעם בשנה פתאום
הוא נזכר. והוא מתבונן למטה ורואה אותם שם. אלה שיצרו אותו,
שבנו אותו. אלה שאוהבים אותו תמיד, כמו שהוא.  

ואז אני מרגיש אשם. מרגיש שזנחתי את מי שבאמת אוהב אותי.
שהלכתי הלאה מבלי לחשוב או להסתכל אחורה. נוסטלגיה רומנטית
שמאכלת אותך מבפנים. יש כאלה שכל החיים מייחלים לחברים
(שורשים) כאלה ולעולם לא מוצאים אותם, ואני שזכיתי להם בחרתי
להסב מבט וללכת. חרא קטן ומטומטם.


אבל אז אחרי 4 דמעות ושנת לילה קצרה החיים חוזרים למסלולם
כאילו לא קרה דבר. הנפש לא רוצה להתמודד עם המציאות הרגשית
המורכבת הזאת וממשיכה בתפקודים הרגילים.

מה יהיה ? אולי בעתיד אתחרט ? אולי ארצה רק לחזור לאותם ימים
יפים של חברות אוהבת וחמה ? אולי יהיה מאוחר מידי ? אולי יהיה
מקסים.

ואולי לא יהיה כלום. וככה זה ימשיך עד סוף הימים. כל שנה אותו
ריטואל עד שלאט לאט כולנו נעלם.

לידין, לאיתי, לשיוניצקה, לעדי, להדס, ולשורה. אני אוהב אותכם.