הטבעת שלי סוף-סוף הצליחה לנצנץ, בזכות עשרות אורות הבמה של
בית האופרה.
היא נצנצה אפילו בלי שהזזתי אותה. היא נצנצה לבד, וכל ניצוץ
היה כמו כוכב קטן שהזכיר לי למה אני חיה.
הטבעת נצנצה כמו העיניים שלו, שמנצנצות בשמש, למרות שאסור לו
לצאת.
הטבעת נצנצה כמו הדמעות המלוחות שנצנצו את דרכן לסנטרי, בחורף
של השנה שעברה.
כשהוא עזב.

"את לא יכולה לשקוע בדיכאון ככה. זה מטורף." היא אמרה לי.
"אני מסכימה. זה בהחלט מטורף. אבל עובדה, אני יכולה." עניתי
ביובש.
היא הביטה במבט מוכר. מבט כזה קיבלתי מכל מכר בזמן האחרון. מבט
של רחמים, דאגה ואולי אפילו פחד.
כנראה שוב עטיתי את אותה ההבעה. אולי שוב היו עיניי ריקות
מתוכן, שפתיי יבשות ולבנות, ומבטי משוטט בעולם הלא נודע. העולם
שלו. כנראה. כי אני לא יודעת. אני לא רואה.
כבר חודשים שאני לא רואה אף אחד ושום דבר.
אני נתקעת בחפצים שלא היו שם קודם. או שהיו ולא שמתי לב.
ועדיין לא איכפת לי.
אני נתקעת בקירות. כן, בעיקר בקירות. בקירות שפעם הכילו דלתות.
או שלא הכילו ולא שמתי לב. ועדיין לא איכפת לי.

זה כל כך כאב. כשהוא עזב. זה שרף אותי מבפנים.
זה התחיל מהלב.
המשיך להזדחל דרך הוורידים, כמעט קורע אותם מגודל ההבנה, מגודל
הבשורה, מגודל המכה.
לאט-לאט כל האיברים הפנימיים שלי קרסו, והרגשתי כל קריסה.
שמעתי כל קריסה.
כמו בניין שמתמוטט. כמו תאונת מטוסים.
זה לקח נצח. אולי טיפה יותר. בסופו של דבר זה הגיע לקצות
האצבעות, גם בידיים וגם ברגליים, ואז התחיל לסגת. כל כך לאט
שכמעט שלא שמתי לב, כל כך בזהירות שאפילו לא העזתי לקוות. אבל
אחרי זה גם לא רציתי לקוות.
ככל שהשריפה המכלה באצבעות נסוגה, היא התגברה שם. איפה שהכל
התחיל.
רציתי למות. רציתי שיכה בי ברק, שתדרוס אותי משאית, שתבלע אותי
האדמה ולא תחזיר. רציתי לוותר, והייתי קרובה.
אחרי נצח, ואולי הרבה יותר, כל הכאב העצום והטורף הזה, כל כולו
נאגר לי בלב. הלב שהוא נהג לכנות קטן ושברירי. הלב שהוא כל כך
אהב. פעם, בלשון עבר.
אחר כך זה נגמר ושכחתי הכל. חוץ מאותו, ואת גודל ההבנה.
הפסקתי לראות, לשמוע, לחשוב. רק הרגשתי.
כאב לי להרגיש.

אז כנראה שוב הייתה לי אותה הבעה תוהה, שלא חושבת, רק מרגישה.
מיהרתי להסתיר אותה.
"הוא קיים." קראתי את מחשבותיה והתנגדתי.
"הוא לא." היא מחתה.
"הוא כן."
"אל תהיי עיקשת. את יודעת שזה רק בחלומות שלך. אפילו הוא אמר."

הוא. זה לא הוא שלי. זה הוא שלה. זה הפסיכולוג. אחד שלא יודע
כלום.
"שיגיד. אני יודעת יותר טוב מכולכם."
שתיקה. אחת מרבות בשנה האחרונה.
"הוא לא יחזור." היא אמרה בעצב, והביטה בי ברחמים.
רציתי להגיד שהוא כן, אבל התחרטתי.
"חשבתי שהוא לא קיים." הזכרתי לה, ועצמתי עיניים, חזרתי
לחלום.
בחלום הוא עמד בשמש, והעיניים הירוקות שלו נצנצו בשמש, והחיוך
שלו זהר מאושר, והלב שלו קרן מאהבה.
ואז החלום הפך לסיוט, והוא נעלם. נשארה רק הטבעת.

כשהמחזמר נגמר, בדרך חזרה לאוטו, זרקתי את הטבעת על הכביש.
אפילו שהיא מנצנצת, היא בסך הכל טבעת מפלסטיק.