New Stage - Go To Main Page

נטע מיזלס
/
חיי הכחולים

בסוף עוד מבחן בו, שוב, לא היה ברור לי, אם הצלחתי
לתפוס ולהסביר, בדיוק, וכמו שצריך,
מהי משמעות הטראנסצנדנטיות,
עליתי על בוב, ונסעתי הביתה.
נגמר עוד סמסטר.

בעיניים עצומות - בעיניים עצומות! -
אני יכול לעשות את הדרך הזאת הביתה, את המבחנים האלה;
עוד צעד קדימה, עוד הליכה לשירותים.
וכל פעם מחדש מתרגש להגיע ראשון לרמזור.
ושוב, כרגיל, נוזף - תנוח, די לתחרות.
ומייד, דוחף מצמד, וטס בצהוב;
אני, בעיר הזאת,
לא מפספס גל ירוק אחד.

ומכונית
ועוד מכונית
ורווח צר-
צר, ואני חומק בין משאית לפרייבט
והן כולן חונות, כולן עומדות,
ומדי מכונית או שתיים אני בודק שעוד אדום בגורדון
וכמו מתנה, כמו לכבודי, אדום הופך ירוק בעקיפה אחרונה
וכמו כדור תותח אני נורה
מלוע הפקק

ירקון פינת גורדון דרומה
אין מחזה יפה מזה בתל אביב
כשלפתע וילון המלונות מורם
ונחשף ים
נחשפים שמיים
ושמש מחממת.

לבד, ראשון, אני ממריא על בוב
הרחק-הרחק מהמשאית, הרחק-הרחק מהעקיפות
אני מתרווח, ומביט מלוא העין; מורח מבט איטי
מגב מלון הרנסנס ועד נמל יפו וכל האופק כחול על כחול
כל האופק, מפגש.

ועקצוץ לפשוט חולצה ולרוץ למים עובר בגבי
דחף לא ידוע לפרוס ידיים, ולתור את מרחבי השמיים,
מתרגש ומאיים על אחיזתי בקרני הטוסטוס.

אך לא לעולם המראה. מהר-מהר
מסתבכות לי מכוניות בין הרגליים
ומבט ומבט רבים, דייהאטסו ושובר גלים מתווכחים על תשומת
לבי שובר חזק ימינה, קופץ מענן לגל
ובין מעוף לצלילה ידיי
שוברות שמאלה, בורחות ממשאית,
מתחרות בפיאג'ו, דורשות תשומת
לבי מאט, שוקע אט-אט במרחבי עצמו,
עטוף כחול בו הוא לא נוגע - רק שואף.

שואף. מושיט יד, חושק.
מצייר ומשיים.
לבי, הולך מעבר.
ידיי, דואגות שיוכל.

כמו לוליין, והכביש חבל דק
ובוב מקל ארוך-ארוך, קצהו כחול - קצהו חום
ועיניים רוקדות, לרגע נצבעות כחול
ולרגע נאחזות בחום
מטות שיווי משקל

מרסדס מתפרעת הרסה לי דאייה ארוכה-ארוכה
והחלטתי להאט, ולשקוע ברגעים אחרונים של כחול.
אם נרגעים, ונוסעים ללא מחשבות עקיפה
הטיילת, בין גורדון להרברט סמואל
היא גן עדן של אוצרות, של רגעי חלום.

פתאום,
מטר לפני הבית, וכבר בירקון צפונה האפרורי,
תפסתי את הראש,
והצטערתי, שלא הבאתי טוש למבחן
ובמקום לנמק, לחייב ולשלול,
לא מרחתי דף שלם
בכחול.




וגם אני אוהב את החיים הכחולים האלה
החיים הכחולים שלי.
ואולי לאחרים קל יותר
אולי, אחרים מרוצים יותר
אבל אני,
אני אוהב את חיי
בדיוק כמו שהם.

ואני אוהב את אלה החיים, הכחולים,
ולמרות שלחלק אולי יותר קל
ולמרות שחלק לא נוסעים על טוסטוס ישן ומקרטע
איני מקנא כלל.
כי אוהב אני את החיים הכחולים האלה
החיים הכחולים שלי.

ונכון, כשהלב תמיד שואף מעבר
היד תמיד שלוחה,
הפספוס הוא הכרחי
אבל!, אוהב אני אותם, את חיי
את החיים הכחולים שלי.

כן!,
אוהב אני אותם, את חיי הכחולים,
דוקא בגלל(!) הלב שלא יודע שובע,
דוקא בגלל(!) הנפש הלא מסתפקת
כן. כי כך, כל רגע הוא קרש קפיצה
כי כך, בחיים כחולים,
כל חוויה היא רק תחילת מסע

אני אוהב אותם; את חיי הכחולים
אוהב אני, את החיים הכחולים שלי
והלוואי עד מותי
יום-יום, ורגע אחר רגע
אמשיך כך לנסוע
על הטוסטוס
ירקון פינת גורדון דרומה





הקטע השני נכתב לאחר האזנה  חוזרת ונשנית לשירה המדהים של
רות דלורס וויס - "I love this blue life of mine". השורות
אמנם זהות לפרקים (כלומר - משחק בגבולות הגניבה הספרותית), אבל
הכחול (אני מקווה שברור) אינו אותו כחול



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 11/4/09 15:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע מיזלס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה