אלוהי הארגמן, השני והמוות השחור
והעננים השחורים,
הגשם האפור,
כתם המים על הקיר
והמאכלת שנגזר עליה להרוג
והיא מלאה באהבה-
אהבה בצבעי הקשת בענן-
הנדן עשוי עץ רקוב, הלהב שבאמצע ארוך מדי
והסוף מסרב להגיע.

הוא צולע ברחובות
מנקה עטיפות מסטיקים וניירות
ואז נשען על הגדר
ומחפש מה לעשות
בעיניים בוהות ומטורפות-
הוא מחפש מה לעשות.

הוא לא עובד בזה, לא באמת...
הוא פשוט מחפש מה לעשות כדי להעביר את השיעמום
הוא חשב על למצוא מישהי
אבל אין בו כלום,
אין בו כלום.

אין בו כלום, והעיניים שלו ריקות
חומות עם גבות מחוברות במקצת
ויש לו גוף שמסרב להרזות
ואף גרוע ופה תוהה שתמיד פתוח במקצת,
והכי חשוב-
אין בו כלום.

והיא אמרה לו שהיא אוהבת אותו
בין מרבדי עשב רך
וסרפדים שעקצו את רגליו
וגשם קל שניתז עליו כדמעות
שם היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו
וחיבקה אותו יפה
אבל היא לא הייתה שם
כשהוא הבין שאין בו כלום,
היא לא הייתה שם בשבילו
אף פעם,
היא לא הייתה שם בשבילו
למרות שהוא אף פעם לא היה לבד
איתה.

בין הסרפדים והעשב הרך נחו שיבולים
ומלאכים נבולי כנפיים שאולצו ליפול
ולעבור התמוטטות עצבים-
הם פוזלים ופניהם כשעווה,
כנפיהם הקצוצות נחות לידם מדממות-
נוצות נושרות מהן כמו מתרנגולת מרוטה ושחוטה,
השני מכתים את הלבן הטהור שהופך טיפין טיפין לשחור.

ואין בו כלום-
והכלום הזה הוא כל מה שהוא רוצה
בלי הריקנות הזו-
כלום אמיתי ומלא בשקט,
בלי הריקנות הזו-
רק כלום, הנדן עשוי עץ רקוב והאמצע קיים רק בגלל חסד אלוהי
והסוף לא מגיע,
והוא מקלל את העובדה שהסוף לא מגיע
כי היא אף פעם לא באמת הייתה שם בשבילו
מסביב לספר התורה שלו חגות החיות המיסטיות ואומרות לו שעוד לא
הגיע הרגע
והן נשברות
החלון נסדק ומתפוצץ בהלם קרב,
הוא צורח: אין בי כלום.
לא נשאר לו מה לעשות כבר, מלבד לחכות לסוף הלהב של המאכלת
המקריבה, הנעקדת שמלאה באהבה שאין בה כלום, בסיום שאין בו
כלום, ברגע שאין בו כלום, בשנאה פעורה כמו פה מלא ניבים שאין
בו כלום, כמו הרגע שבו אתה מתחיל לחיות ולא רואה כמעט כלום הכל
בשחור לבן ואתה לא רוצה לעשות כלום חוץ מלבכות, השורות מתארכות
יותר מדי ואתה רוצה למצוא את עצמך באמצע יער לבד בשלג היפה של
איזו ארץ סקנדינבית נשכחת.

עכשיו הכל בסדר.