תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על שואה. אני רוצה לדבר על סבא
שלי.
מגיל 14, הוא פתאום ידע כל מקצוע נדרש.
מגיל 14, הוא למד לאכול גם את קליפות תפוחי האדמה.
מגיל 14, הוא כבר לא היה בן 14. בן 20 כלוא בגוף של ילד.

פעמים רבות מדי שמתי את עצמי, בדימיוני, שם. במקומו. מנסה
לחשוב האם אני הייתי פועל כך, האם לי היה את האומץ, האם לי
היתה את התקווה.
להיות בן 14 ולחיות כבן 20. לדלג, בבת אחת, על כל הדברים שאני
עתה חווה, הילדות, ההתבגרות, החברים, המרדים, הלימודים.

וצעדים מתקרבים, והדמיון מתערפל, המציאות חוזרת ואני מחייך
לעובר וחושב שאני פה ואני בן 17 והאם זה בכלל משנה איך אני
הייתי חווה את זה.