שלום, אני דני, והיום אני יוצא לטיול מאוד מיוחד! אבל... נראה
לי שכדאי שאתחיל מההתחלה:
אז ככה: קוראים לי דני, אני בן חמש, ויש לי אח אחד בן שנתיים
שקוראים לו שי, ואחות תינוקת קטנטנה, שאני אפילו לא זוכר עדיין
את השם שלה מרוב שהיא חדשה בבית, אמא שלי אומרת שיש לי הרבה
(ואולי אפילו הרבה מידי...) שאלות, ושאני לא יודע לסגור את הפה
בכלל... ובעצם... בעצם הטיול שלי מתקשר לכל השאלות הללו...
שלשום, בארוחת הערב, סיפרתי לאמא שראיתי סרט על אפרוח שיצא
מהביצה, ושאלתי אותה למה לא יוצא אפרוח מהחביתה שלי בארוחת
הערב, סיפרתי לה גם שאני רואה כל צהריים, כשהיא לא בבית סרט
על גורים וגור אחד (חתול, נדמה לי) רצה לינוק חלב מאמא שלו,
ושאלתי אותה למה אף גור לא בא אלינו למטבח, לשתות את החלב
שבקנקן, אמא שלי צחקה צחוק גדול, גדול מידי, שקצת נבהלתי
בהתחלה, ואפילו נפגעתי, כי חשבתי שהיא צוחקת עלי, אבל אז היא
לטפה אותי, ואמרה שאני שואל כל-כך הרבה שאלות חכמות, ושאת הכל
אני אוכל לראות במושבים עם רפתות ולולים, וככה אני אקבל תשובות
(האמת היא שלא כל כך הבנתי, ואני עדיין לא מבין, מה הקשר בין
הלול של התינוקת לחביתה ולחלב, אבל לא אמרתי כלום, שאמא לא
תצחק עלי עוד פעם).
אז זהו-היום היא שולחת אותי (לא היא לוקחת אותי באוטו, אלא
אבא ינהג, כי אמא צריכה להישאר בבית ולטפל בתינוקת הקטנה, אבא
לא יכול הרי להניק אותה, נכון? אבל היא ארגנה לי את כל הנסיעה
הזו), למושב, לדודים שלי - דור ושירה, לראות שם תשובות לכל מה
ששאלתי. (אבא חשב שלא שמעתי, אבל בלילה הוא אמר לאמא שגם ככה
לא נראה לו שאני אפסיק לשאול שאלות, ואמא אמרה לו "אז מה יש?
מה רע בזה? ככה הוא ירחיב אופקים!" אני יודע שאופקים זה שם של
מקום, אבל אני לא יודע איך אני ארחיב אותו.) עוד חצי שעה אבא
יבוא מהעבודה, יאכל, וייקח אותי לטיול המובטח, אני אשאר אצל
הדודים כמה ימים (אבא גם אמר לאמא-"יופי, ככה תוכלי לנוח קצת"
כאילו שאמא תוכל לנוח עם התינוקת הזו, שכל הזמן בוכה ורוצה
לאכול!), אני אראה כל מה שמעניין אותי (ואולי גם מה שלא),
ויקבל סיפוק ומענה (כמו שאמא אמרה) לכל השאלות שלי, רגע, אני
שומע את הדלת נפתחת, אני חייב לבדוק אם זה אב... כן, זה אבא
שלי, אני אשאל אותו כמה זמן ייקח לו לאכול...
"אבא, כמה זמן ייקח לך לאכול?"
"לא יודע"
"בערך?"
רבע שעה, זה בסדר?"
"אבא! זה הרבה מידי!!"
אבא של דני ישב לאכול ארוחת צהריים, כשדני יושב לידו ומנדנד לו
שיגמור כבר, הוא כל כך רוצה כבר לנסוע למושב, לראות את כל מה
שהבטיחו לו הוריו ביום האתמול.
ואכן - אחריי ציפייה ארוכה שנראתה לדני כנצח, אבא קם מהשולחן
(לא, לא ממש מהשולחן, זה סוג של ביטוי...) והלך להגיד שהוא
ודני יוצאים לאמא, שי, ונעמה התינוקת (שדני לא זכר את שמה,
מרוב שהיא קטנטנה וחדשה בבית.)
אבא של דני רצה ללכת לחפש את דני, אבל מייד כשעמד בדלת, הגיע
אליו דני בריצה וצעק "יאללה אבא, יוצאים?"
"כן, הבאת את התיק שלך?"
"כן!" צעק דני, וכי הוא יכול לשכוח את התיק? הוא מאתמול מנדנד
לאמא שלא תשכח לארוז לו בגדים ליומיים שלושה (ואולי אף יותר,
כך קיווה דני)
"אז לאוטו"
דני רץ לאוטו בחיוך, התמקם במושב האחורי, והם החלו בנסיעה,
שכבר בתחילתה נרדם לו דני.
הגענו? כן! הגענו למושב! סוף סוף! כל-כך רציתי להיות
כאן... איפה דור ושירה? מה הם לא יודעים שאני בדרך אליהם? איפה
הם? נו...?
"שלוווווום!!" מי זה? אהה! זה דור, יופי!
"שלום" עניתי לו יפה בחזרה, והרשתי לו לנשק אותי על השיער
"מה שלומך ילד יפה?"
עניתי לו שהכל בסדר, ושאני כבר רוצה לראות את הלולים, כי אני
לא מבין איך יוצאת חביתה מעריסה של תינוקת, הוא נעץ בי מבט
תמה, ואז צחק. ידעתי שאסור להגיד למבוגרים דברים לא מובנים,
אבל מייד אחר-כך הוא ליטף אותי, ואמר לי שאני ילד חכם, ששואל
שאלות נהדרות. אז אולי כן כדאי לספר להם מה שאני חושב? אני
עדיין לא יודע.
נכנסנו לתוך הבית, ושירה קיבלה את פנינו כשבידה התינוק
שלה, שמנמן וצרחן, וגם הוא רצה לינוק, אבל הוא יונק חלב
מבקבוק. אולי הגורים שאמורים לשתות לנו את החלב מהקנקן אלה
בעצם תינוקות? הייתי קצת מבולבל, והמבוגרים דיברו במילים יפות
מידי בשביל שאני אבין אותם, אז הצטנפתי לי בקצה הספה, ונרדמתי
שוב, המשך לשנת הנסיעה.
"אוי, הוא שוב נרדם, מה נעשה? חבל לבזבז את כל הצהריים, הוא כל
כך רצה לראות את הלולים..."
"הלולים דווקא?"
"כן, הוא חושב שזה כמו עריסה של תינוק, והוא לא הבין איך
יוצאות משם חביתות..."
"אוי, איזה ילד מצחיק"
דור ושירה, הדודים הנחמדים של דני מהמושב, התלבטו אם כדאי
להעיר את דני או לא, אבל לפתע הם קלטו תזוזה קלה מהספה שדני
ישב עליה.
"אוהה, דני, טוב שקמת. אתה רוצה לאכול משהו, ומייד אחר-כך
לצאת לרפת או ללול?"
"לא! אני רוצה מייד עכשיו לצאת ללול, ולא מייד אחר-כך"
"טוב," צחקה אליו שירה "נצא מייד עכשיו."
והם יצאו.
יופי! סוף כל סוף אני אגיע ללול ואראה את החביתה שלי. אני
חייב לדעת איך היא נוצרת! הינה, אנחנו נכנסים.... אבל מה זה?
זה בכלל לא נראה כמו לול של תינוקות! זה נראה יותר כמו הבית
סוהר שראיתי בסרט עם המפלצות, למה החביתה בבית סוהר?
"הינה, חמוד, תסתכל - אתה רואה את התרנגולות שכאן? הן
מטילות ביצים, ומהן עושים לך חביתה!"
"והתרנגולות מרשות שייקחו להן את הביצים?" התעניינתי, הרי לפי
מה שאני יודע צריכים לצאת אפרוחים! התרנגולת צריכה לשבת על
הביצה, עד שהאפרוח יוצא.
דור לא השיב לי, חשבתי שהוא לא שמע, אז חזרתי שוב על השאלה,
אני חושב שדור לא אוהב לשקר כמו הרבה מבוגרים אחרים, שלא אכפת
להם להגיד לי דברים לא אמיתיים, כי אני ילד קטן, אחרת הוא לא
היה שותק כל-כך הרבה זמן לפני שהוא עונה לי. אולי בגלל שהוא לא
מבוגר מאוד הוא לא אוהב לשקר לילדים קטנים, אני לא יודע.
"דור! תענה לי!" רקעתי ברגלי השמאלית. דור שתק, מהורהר,
ואז ענה לי שהתרנגולות לא רואות שלוקחים להן את הביצים, אז הן
לא יודעות. שאלתי אותו גם אם נוח לתרנגולת ככה, כשהיא דחוסה
בתוך הלול בלי שהיא תוכל לזוז, כי כשאני נתקעתי פעם בארון זה
לא היה לי נעים, אפילו שאני נכנסתי לתוכו בכוונה. דור שוב נראה
מהורהר, ואז הוא ענה לי שהוא לא יודע, כי הוא אף פעם לא ניסה,
אבל התרנגולות רגילות לזה, חשבתי שזה קצת מוזר, כי אמא שלי,
למשל, יודעת מתי התינוקת רטובה ואם זה מציק לה, אפילו שהיא לא
ניסתה בעצמה, אבל שתקתי.
עוד שאלה עלתה לי, לשאול את דור?
"דור, למה הביצים האלה לא בוקעות?"
"כי הן לא אמורות לבקוע"
"למה לא?"
"כי אין פה אבות, יש רק אמהות, ובלי אבא אין ילד, נכון?"
"אז איפה האבות"
"אין"
"איפה הם?"
שוב דור שתק. לא היה לו מה לענות לדני. אבל דני לחץ עליו
לענות לו.
"את האבות הופכים לעוף"
"מה העוף שאוכלים במרק הוא עשוי מהאבא של הביצה?!" דני נראה
מבועת משהו,
"כן, דני" דור חשב לעצמו שמזל שהילד שלו לא שואל (עדיין) כל-כך
הרבה שאלות,
"איכסה!" אמר דני, ואחרי שתיקה קלה )בת כמה שניות, ליותר מיזה
הוא לא היה מסוגל) הוא שאל "ואיפה אתם שמים אותו? גם בלולים?"
"כן" ענה לו דור, ששמח לעבור נושא
"גם בלולים כאלה? שכואב להם? תראה איך התרנגולת הזאת'י נופלת!
כשאני נפלתי ככה בברזלים אז כאב לי מאוד. כאב לי חזק עד
שבכיתי! וגם ירד לי המון המון דם! והייתי עצוב מאוד"
""כן?" דור היה מוסח מעט, הוא ניסה לשכנע את עצמו שילד קטן
כל-כך כמו דני, בעצם לא מבין כלום, והא סתם מדמיין.
"אז האבות גם בלול כזה כואב?" החזיר אותו דני לשאלה
"האבות בלול אחר, רוצה לראות אותו?"
אמרתי לדור שכן, בטח שאני רוצה לראות. כי כבר היה לי עצוב
לראות את האמהות, שבמקום שיהיו להם תינוקות - אוכלים להם אותם.
חשבתי שזה כמו החסידה שמביאה תינוקות לאנשים - ככה הביצה מביאה
תינוקות לתרנגולים, ואם אנחנו אוכלים להם את כל הביצים, איך
יהיו להם ילדים? זה מאוד מאוד עצוב לי, אז רציתי כבר שנמשיך
הלאה, כדי שלא אבכה ליד דור.
זה לול זה? התרנגולים דורכים אחד על השני, וצורחים בקול
רם, כאילו כואב להם משהו. ואולי לא כאילו? אם אני אשאל את דור
הוא יענה לי? נבדוק.
"דור, למה הם בוכים?"
"הם מדברים, זה השפה שלהם"
"השפה שלהם זה בבכי?"
"לא, זה בקוקוריקו!"
"אהה"
דור אומר שהם לא בוכים, כנראה שהוא צודק. אבל נראה לי שגם
כאן התרנגולים נופלים כל הזמן. מסכנים, בטח גם להם כואב, והם
נופלים בתוך מן בוץ כזה מגעיל.
"דור, מה עושים איתם אחר-כך?"
"אוכלים אותם, זה עוף"
"אהה, כמו שאמא לפעמים מבשלת עוף שלם... הם דומים להם. למה הם
כל הזמן נופלים?"
"אהה... נראה לי שזה בגלל שהם שמנים כאלה" דור ניסה לחייך
אליי. אבל עוד משהו ניקר לי בראש
"דור, מה זה כל הבוץ המגעיל הזה?"
"זה הקקי שלהם"
"איכס! מסכנים! הם נופלים לבפנים? כשהייתי קטן ברח לי קקי
במכנסיים ונורא נגעלתי מיזה."
"הולכים הביתה!" דור הכריז, הם עלו על טרקטור שחנה ליד,
ונסעו לבית של דור ושירה, וגם גיא, התינוק שלהם.
"שלום!" שירה קיבלה את פניהם, "איך היה?"
"נחמד" השיב לה דור
"לא כל כך כיף, מסכנות התרנגולות" ענה לה דני
שירה לא ענתה, והם ישבו מסביב לשולחן.
"דני, אתה רוצה עוף?"
"ל... לא."
"וחביתה?"
"גם לא"
"אז מה כן?"
"אולי... אולי מעדן?"
"מעדן לארוחה? טוב. רק בגלל שאתה אורח!" ענתה לו שירה, ונתנה
לו לבחור בעצמו איזה מעדן הוא רוצה.
"לאן נלך מחר? לחלב?" שאל דני, עדיין קצת נלהב מהביקור, אם
כי פחות מביום האתמול
"כן, נלך לבקר ברפת, נראה את העגלים, ועוד." ענתה לו שירה
"את תיקחי אותי?"
"כן, מחר אני אהיה איתך, ולא דור, דור צריך לפקח על האפרוחים
שבוקעים מחר"
"אני רוצה ללכת איתו"
"אי אפשר"
"למה?"
"ככה" ניסתה שירה לחתום את השיחה, אבל נוכח פרצופו הבלתי מרוצה
של דני היא הסכימה שהוא ילך עם דור בבוקר, והיא תיקח אותו משם
מאוחר יותר.
"השתגעת?" שאל אותה מאוחר יותר דור בלחש
"לא," השיבה לו שירה "אני אקח אותו לפני שזה יפריע שהוא שם"
"אהה, בסדר" ענה לה דור בהקלה.
איזה כיף! היום אני הולך לראות אפרוחים. צהובים כאלה,
קטנים, ומתוקים. אולי גם ירשו לי להחזיק אחד? מי יודע?
"דני, איפה אתה?"
זה דור, הוא בא לקחת אותי סוף סוף לראות את האפרוחים! איזה
יופי. אני אלך איתו. מצוין. רק חבל ששירה התעקשה שהיא תאסוף
אותי משם באיזה שהוא שלב.
הגענו למדגרה, בדרך דור הסביר לי שבמדגרה האפרוחים בוקעים
בלי אמא שלהם, וקצת נרגעתי, שאולי בכל זאת החסידה שלהם מביאה
את התינוקות, הם הביאו לי אפרוח צהוב וחמוד אחד, ואמרו לי שאני
יכול לשחק איתו אם אני רוצה. בטח שרציתי. מה אכפת לי? שיחקתי
איתו, ליטפתי אותו, ונראה לי שהוא אפילו חשב שאני אמא שלו. אבל
פתאום, באמצע הכיף, דור קרא לי ואמר לי שתכף שירה באה לקחת
אותי, קצת כעסתי עליה, אבל מה כבר יכולתי לעשות? אז חיכיתי
בסבלנות שהיא תבוא, ופתאום ראיתי שגוזרים לאפרוחים את המקורים
שלהם. ואיש אחד לקח לי מהיד את האפרוח שלי (שכבר הספקתי לשים
עליו סימן. קשרתי לו סרט על הצוואר) וחתך גם לו את המקור,
והאפרוח שלי בכה, אמרתי לדור שאני רוצה אותו בחזרה, ואז הוא
בדק משהו ואמר לחברים שלו שאפשר לתת לי אותו כי הוא במילא זכר,
ורק בטעות הם לקחו אותו, והם החזירו לי אותו עם מקור מוזר,
והיה נראה שקצת הכאיבו לו, אז ליטפתי אותו בעדנות, ובדיוק שירה
באה לקחת אותי לרפת.
"שלום דנידן, מה שלומך?"
"בסדר, אבל האפרוח שלי בוכה"
"דור נתן לך אפרוח?"
"כן, אבל מישהו גזר לו את המקור... והוא בכה וצעק"
"אוי, הוא בטח עשה את זה בטעות!"
"אני אשאל את דור."
"תשאל אותו, רעיון מצוין."
"את לוקחת אותי לחלב?" שוב ניצת בעיניו התמימות של דני זיק
שמח
"כן, בטח!"
דני ושירה (ביחד עם גיא, שלא כל-כך הורגש, כי הוא ישן
בעגלה שלו בכל הזמן הזה) הלכו לכיוון הרפת, כשלפתע שמעו געייה
גדולה, ואחד הרפתנים אמר "היא ממליטה! היא ממליטה!"
"בוא, דני, אם נספיק להגיע נראה אותה ממליטה"
"יש!" שמח דני, הוא יספר עכשיו לכל החברים שלו שהוא ראה
במציאות פרה ממליטה, ולא רק בסרט.
הוא ושירה פסעו לכיוון הקולות ואכן - אחת מהפרות הייתה באמצע
המלטה, 'איזה יופי!' שמחה שירה בליבה
'איזה כיף' עלץ גם דני, אלא שלפתע, שמע דני קול געייה, שהיה
נשמע לו כואב, הוא הלך לכיוון הקול, פתח דלת, ושם ראה איך
מטביעים מספר על גב הפרה, העובדים טרם הבחינו בו ודני המבועת
כבר ברח משם, להמשיך לראות את ההמלטה, כשבליבו גמלה החלטה לברר
את הנושא הזה מאוחר יותר.
"שירה, מה המספר הזה על גב הפרה?"
"כדי שנדע מי היא כל פרה, ושנוכל להבדיל בינהן"
"אהה," הנהן דני "וזה כואב להן?"
"קצת, זה כמו הקעקוע שיש לי על הזרוע" אמרה לו שירה, והראתה לו
את הקעקוע בצורת הלב.
"בסדר" פסק דני, ופסע בשקט לצידה.
הם הגיעו לרפת הגדולה יותר, ממש באמצע החליבה, ודני שאל
"מה מוציאים להן מהגוף?"
"מוציאים את החלב, שתוכל לאכול אותו עם הדגנים בבוקר, לאכול
איתו גלידות, לשתות שוקו, ולאכול מעדנים במקום עוף לארוחת
הערב" קרצה אליו שירה
"אבל זה החלב של הגורים שלהם!" דני כעס
"לא, אנחנו צריכים אותו גם, לעצמינו."
דני שתק, מהורהר.
המשכנו ללכת, והגענו לתאים קטנטנים, שבכל אחד מהן עגל
פצפון, כמו זה שראינו בבוקר, קטן וחמוד. אבל בלי אמא שלו.
ניסיתי לשאול את שירה איפה האמהות שלהם, והיא אמרה לי שהן
בחליבה, ובכלל-הן גרות ברפת הגדולה יותר. עם כל הפרות האחרות.
העגלים היו נראים עצובים, אבל אולי זה רק בגלל שאני בעצמי
הייתי עצוב. שאלתי את שירה מה העגלים עושים כשהם רוצים לינוק
כמו אחותי התינוקת, אז היא אמרה לי שהם יונקים מבקבוק, כמו
התינוק שלה. אבל אני כעסתי עליה שהיא אומרת ככה. התינוק שלה
נמצא עם אמא שלו. התינוקות של הפרות לא. הם נמצאים לבד, ואין
מי שיגן עליהם. ובכלל-לאמא שלהם יש הרבה חלב, כי אחרת לא היו
שואבים לה אותו.
ערב. הפעם דני גם לא מעוניין במעדן. הוא שם את האפרו קטום
המקור שלו בארגז קרטון לידו, והולך לישון. באמצע הלילה הוא
התעורר מחלום רע, ונזכר בעגל, שכשהוא חולם חלומות רעים, אמא
שלו לא לידו כדי להציל אותו מהם, ושתי דמעות זלגו על לחייו.
-סוף- |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.