השקיעה ירדה ברשפים קטנים.
קרניה תאבות הדעת תרות
אורחות אשה חובקת חורף,
לחומן הרך שוקטת בה אמת רחוקה.
אך מה ישקיט שאגת הגוף
אשר אהבת אל-זמן לפיד לו
עת רעב נושך
וזכרונות פיסחים מכים בו תקווה.
כמו פרומתאוס, אזוקים אנו אל סלע,
מנוקרי לב,
מתים מעט עם כל יום חולף
אך מעמידים פנים
כמו מטבע מזוייפת בבאר משאלות.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.