הם ישבו מסביב לשולחן.
לא ממש משפחה - לא היו ביניהם שום קשרי דם, אבל הרגשות שהיו
להם אחד לשני הגדירו אותם כמשפחה.
הם היו ילדים של אף אחד.

הם מצאו אחד את השני לפני שנים - 6 נערים בגילאים שבין 17 ל
14.

היום הם היו גדולים יותר, אבל עדיין ביחד. הגדול מביניהם בגיל
24 - הרבה אחרי גיל צבא.

לא שמישהו מהם התגייס - הם לא היו רשומים בשום מקום.

אבל זה לא סיפור עצוב. גם לא ממש דרמתי - זה רק נשמע ככה.

זה סיפור על אהבה. ועל החיבור שיכול להיות בין אנשים כל כך
שונים.

קראו להם פעם בשמות אחרים. אבל זה כבר לא חשוב. היום הם נקראו
'דרור', 'שלום', 'עומר', 'דניאל', 'שרון' ו'עמרי'.

דרור ודניאל ישבו ליד השולחן ושיחקו מונופול. רוב הזמן דרור
ניצח. דניאל לא אהב את זה, אבל עדיף לשחק ולהפסיד מאשר לא לשחק
כלל.

דרור אמר: ''בואנה דניאל, אני שוחט אותך'' אבל הוא לא אמר את
זה בקטע רע - הוא התבדח.

שלום אמר לשניהם להירגע ולהתחיל לערוך את השולחן. 'כי אם אתם
רוצים או לא,  פסח ממש עוד מעט מתחיל.'

עמרי אמר לשלום להירגע כי מה הלחץ? אז נתחיל שעה יותר מאוחר -
זה לא שאנחנו כאלה מקפידים על הילכות תורה.

שרון לא היה בבית באותו זמן - הוא יצא לסיבוב לנקות את הראש.

לשרון תמיד היה משהו בראש - ולוא דווקא דברים טובים.

אבל הוא נלחם בזה.

כולם עזרו לו.

כשהוא חזר הוא נראה יותר רגוע אבל הסופה הקבועה בראש שלו לא
הסתיימה.

הוא לא רצה להעכיר את האווירה, אז הוא עזר לאחרים לערוך שולחן
- כמה נורמלי.

עומר ושלום בישלו כל אחר הצהרים - הם לא נתנו לאחרים לעזור.
אבל הם התעקשו שהאחרים יערכו ויפנו וישטפו כלים - זה היה רק
הוגן.

הארוחה התחילה.

מסביב לשולחן היו התבדחויות וסיפורים. ההגדה נשכחה כבר בתחילת
הערב. האוכל היה מעולה, אבל אף אחד לא הרגיש בטעמו - עד כדי כך
החברה היתה מוצלחת.

בסוף הארוחה הציעו שניים מהחברים שישחקו קלפים וזה היה נראה
לכולם רעיון מוצלח, אז הם התיישבו ושיחקו עד השעות הקטנות של
הלילה.

הם ישבו ושתו ושיחקו עד שלא היה להם יותר כוח.

למחרת, יצאו שלום ותומר למסע רגלי - והזמינו את כולם להצטרף.
כולם, כמובן, קפצו ישר על המציאה והתארגנו זריז עם פקלאות.

הם נסעו כמעט שעה והגיעו לאיזה מסלול יפייפה עם נחל ומפל
בסופו.

הם התחילו ללכת ואז דניאל אמר שהוא רעב ואם יש משהו לאכול.

איך שהוא סיים את המשפט, גם דרור ועומר ושרון קלטו שהם רעבים,
ושלום אמר שגם לו לא יזיק משהו לאכול. אז עמרי פתח את התיק שלו
- כי הוא סחב את החאוכל - זה היה התור שלו. וכולם התענגו על
כריכים עם 'על האש' שהם עשו בבוקר כדי לחסוך את ההתעסקות.

מי אמר שאין נורמליות בחיים?

הם המשיכו את המסלול והריצו צחוקים לכל אורך הדרך.

פתאום פלט דרור 'אתם קולטים? איזה נוף מטורף! אין, אני מת -
פשוט מת על הארץ הזאת'

ועומר הסכים איתו והציע שיעשו פעם מסע של כמה ימים, ולא רק
גיחות קצרצרות.

כולם ישר התלהבו - למרות ששרון לא היה משוכנע, אבל הוא לא רצה
לבאס את כולם כמו כשהוא היה בהתחלה אז הוא הסכים.

הם יצאו בחול המועד לשבוע ועשו מסלול מסביב לכנרת. אז דניאל
אמר שהכנרת התכווצה ממש, וזה פשוט לא להאמין ואיך זה קרה?

וכולם היו שקטים לרגע - כי לפעמים לא צריך לדבר כשאתה עם אנשים
שאתה אוהב.

והם לא ידעו למה - אבל פתאום עמרי התחיל לצחוק בטירוף שלו ולא
יכול היה להפסיק. כמובן שזה הדביק את כולם והם התיישבו על
הקרקע ופשוט נשפכו מצחוק בלי שום סיבה.

שרון ניסה להתאפס אבל הוא פשוט לא הצליח.

שלום כמעט עשה במכנסיים.

דרור ודניאל תפסו על זה טרמפ ועשו אחד לשני פרצופים מצחיקים.

עומר לא יכל לעמוד מרוב צחוק.

הם המשיכו ככה עד שכמעט התעלפו - כל פעם שאחד מהם הצליח
להירגע, הוא היה מסתכל על אחד האחרים ומתחיל שוב לצחוק.

עברה כמעט שעה וחצי עד שהם נרגעו והמשיכו במסע שלהם.

הם היו גמורים כשהקימו את האוהל בסוף היום - לאף אחד לא היה
כוח לכלום. שלום אמר שאין לו חשק לזוז יותר ומזל שיש מנות
חמות. כולם, כמובן, הסכימו איתו.

השבוע חלף לו עם המון הומור וטיולים ברגל והגיע הזמן לקום
ולחזור הביתה.

הם ארגנו את הדברים ובאו ללכת כשפתאום נתקלו בגור כלבים קטן
שבא בלי לפחד ורצה מהשאריות שלהם.

הם אימצו את הכלב ונתנו לו את השם שמשון - על שם שמשון הגיבור,
כי גם הכלבלב הזה היה מאוד אמיץ.