נגמרו לנו העפרונות
וזה לא הפחיד אותנו
עד שגילינו שנגמרו גם
האותיות והמילים.
ובהעדר מילים, לא היה
מה שיקצוב את הבהלה והבלבול
ואלו דלפו מן המחסן
וגעשו אל מחוצה לנו
נושאים בשצף שטיפתם
את כל שאר הרגשות
עד שבא קץ לרגשות כולם
והרעב תפס את מקומם
יונק את הכתלים ללא כל רסן
שואב אליו את כל שעוד נשאר
ובהעדר כל
צרך גם את עצמו עד תום
ונותרנו עם החסר
שריכוזו המזערי מראש
תפח והתפשט בכל הנפח
כולא הדים של זיכרון
וגם הנ"ל, כדרך טבע,
פעפע אל החוץ
ונותרנו
בלי להיוותר
כשרק הריק שמבפנים מונע
היפקעות כלפי הריק שמבחוץ
עודנו כצפים בכלום
כשאין כיוון אחד נבדל מן השני
ומדי פעם נפגשים, זה בקליפת רעהו
בנקישה שלא נשמעת
ושלעד אינה תחריד
שלווה נצחית

(נכתב בעקבות מפגש של כתיבה יוצרת עם הנושא "התחלות של", ארבע
השורות הראשונות הן ההתחלה שנכתבה ע"י לימור, שותפה לסדנה)