הוא מושך ואני מתנגד לו. רוצה ימינה. רוצה שמאלה. ואני רוצה רק
אחורה ולחזור. קר בחוץ, השעה כבר חמש בבוקר ואני באמת לא מבין
מה אני עושה בשעה כזאת בחוץ עם הכלב. וקר! וחשוך עדיין, ודי
מגעיל בחוץ. הוא מושך שוב ימינה ואני נכנע לו, נסחב אחריו אל
אחת הכניסות האחוריות של אחד הבניינים. הוא מרחרח כאילו עלה על
משהו חשוב, מרחרח את הקיר, את הפינה, כמקצוען אשר מבין את אשר
לפניו. אני נזהר מלהפריע, מתקדם כל הזמן קצת בכדי שהרצועה לא
תמתח. מרים את רגלו אבל דבר לא יוצא - משחק בלהשתין בכאילו.
הוא עובד עלי או על עצמו? כלב מוזר יש לי, מוזר ונחמד, מוזר
וחמוד, מוזר ולעיתים גם קצת עצוב.
    הלאה, אל הסמטה הבאה. יש לגרור אותו בתחילת התנועה או
שהוא יכפה עלי את רצונו וישתהה גם כאן. תופסים קצת קצב, אולי
אצליח להתחמם ככה. שרק לא יעצור. אני מתכנן בראשי את הפניות
הבאות שיחזירו אותנו הביתה, אל הכוך החמים שלנו, עם התנור
והפוך והטלוויזיה שדלוקה על RTL+, כי מי יודע, אולי יצוץ לפתע
איזה סרט כחול.
האם כלבים חולמים על כבשים חשמליות?...
    שונא את הרוחות האלה שמעיפות עליך חול. רוחות של חורף ושל
סתיו. דוקר אותך בפנים ונכנס לעיניים. מערבולות אובך. לא הייתי
צריך לצאת מהמיטה. אז מה אם הוא יילל והיה מסכן למטה במרתף.
הוא כבר רגיל, לא? שמונה שנים במרתף זה זמן מספיק להתרגל,
לדעתי. אבל כשאני מסתכל עליו מן הקומה העליונה, דרך הרווח של
גרם המדרגות, הוא עדיין נראה תמיד כאילו הוא מחכה למכתב השחרור
שלו, מעביר את הזמן בתכנון העתיד הורוד המצפה לו.
    ההווה, בכל אופן, הוא אפור וקפוא ומציק, עם גרגירי חול
בעיניים ובשיער. רוחות מערביות נושאות את החול מהחוף אלינו,
מערבלות אותו ומריצות אותו ברחובות השוממים. הבית שלנו קרוב
מאוד אל הים. מאתיים מטר ואתה במים. ובקיץ זה חם ודביק ויש
הרבה בחורות בביקיני ואפשר לטבול קרוב לביוב של העירייה.
ובחורף זה אחרת לגמרי. זה מהורהר ונוגה ומעורר מחשבות על החיים
ובכלל. ועדיין אפשר להיכנס ולטבול במים שליד הביוב. כמו הרוסי
הזה שמגיע לשם בכל בוקר ובכל מזג אוויר.
    הוא היה הכלב הראשון שלי. לקחנו אותו בגלל הצבעים היפים
שלו - גוף לבן עם כתמים שחורים, פרצוף חמוד שחור עם פס לבן בין
העיניים. וגם בגלל שהוא היה הכי קטן והכי מסכן וכשכל האחים שלו
עלו האחד על השני בכדי לינוק מהאם, הוא התייאש ושכב בצד לבד.
לקחנו אותו והוא היה נורא קטן, רק בן שלושה שבועות, והיה צריך
להאכיל אותו בטבילת האצבע בחלב חם והגשתה אליו בכדי שילקק.
וכשהוא מת לא הרגשתי דבר. מין ריק כזה. אולי זה בגלל שהייתי
בצבא. ואבא שלי קבר אותו בשטח החולי שעכשיו עובר שם כביש.
וכשאני עובר שם אז אני לפעמים נזכר בו. ולא מרגיש דבר. כי זה
כביש טוב ללא מהמורות.