New Stage - Go To Main Page

שמעון עובד
/
כזבים.

דלת של מכונית עשתה לי סיפור אמיתי. צריך מעט לדמיין כדי
להבין את הקטע.
מדברים על שנות ה-70 המאוחרות הייתי בן 25 בערך. מופנם וחסר
בטחון. לפחות בענייני בנות. דוד היה מהחברה של בנצי אחי. הוא
היה בחור מלא ונמוך מכוער למדיי. לפחות, מכוער מכדי להוציא
מהבית בחורות כל כך יפות. כיעורו גלש לשוליים כאשר בחורה הייתה
מקשיבה לו. הוא היה חד לשון והומוריסט וידע להביא את הביטוי
הנכון כל כך בזמן. הסתבר שבחורה שווה הייתה לפעמים מעדיפה
להיות עם כזה גבר מאשר עם יפיוף שגמגם את גבריותו. אין אפס.
בקפה של היום שאחרי, עם החברה בחדר של בנצי, שימשו אירועי אמש
לעוגיות ליווי חמות. הסיפורים הגיעו לרגעי הרומנטיקה וחדרו
פולשנית לנגיעות של ארוטיקה, שכל מזדמן בריא יכול היה רק לקנא
ולהרטיב. בתקופה שלא היו קטעי וידאו היה זה תחליף שווה. לגבי
דוד מעולם לא הייתי סגור אם היה הוא מייצר את מעלליו כדי לספר
לחברה או שעשה זאת לביתו. מכל מקום, זה היה דוד.
מסיפורי מסכת הכזבים של דוד היה, שבאמצע אקט עם שווה מזדמנת
התנשף בקצב התזוזות ופלט לה למתוזזת: "...הם לא יאמינו! ...הם
לא יאמינו!..." זה הלך טוב עם הולדתה אז של האמירה, שישראלי
גומר מהר כדי לרוץ לספר לחברה.
לימים היה לילה. ודוד היה אמור להוציא בחורה שהכתיבה לו שיש לה
אורחת והתנאי לצאת היה, שיביא איתו חבר. לי ניראה שהוא בחר בי
כמחדל זמן כי השעה קרבה ולא היה לו מישהו עדיף עלי. אני הייתי
אנטי-תזה לסגנון המעניין של דוד וזה היה אמור להפריע.
נכנסנו  שנינו ל BMW שלו. היא הייתה ספורטיבית שחורה עם דלתות
רחבות שהעדיפה את יושבי הקדימה. ליושבי האחור שהיו מזדמנים
בתדירות רחוקה היו צפויים שם חיים קשים.
הגענו לרמת אביב וחיפשנו את הכתובת של החתיכה. חלפנו על בתי
יוקרה אך הדרך הובילה לשכונת שוליים לבנייני רכבת של פעם. מן
סלאמס בלוקיישן פצצתי. שם חיכינו ואני כבר עברתי למושב האחורי
מוכן לקבל לצידי את המיועדת לחוות רגעים שהסתברו מאוחר יותר
כסרי טעם וחוויה. חיכינו עד שצצו אלינו שתי הבנות. דוד סימן לי
ששלו היא השחורה. היא הייתה יפה מרחוק ואני מדגיש כמה לא
איכזבה גם מקרוב. גבוהה ורזה לבושה שמלת נשף ארוכה עטוייה
עדיים מוזהבים, וצעדיה אלינו התעכסו. אני זוכר את הספק אם פשוט
למדה דוגמנות או ש...מעקמי מרצפות המדרכה עשו לה ככה לעכס. מכל
מקום הדיווה נעה יפה והנה ניצבת היא מחייכת על מסגרת חלון
המכונית. פותחת אותה לרווחה. דוד מקליק את הכפתור המשכיב את
משענת הכסא לאפשר את כניסתה של הבחורה השנייה. ייתכן שלולא
קיומה של השחורה הייתי מוצא לה מילים נאותות לפרגן לה, אך היא
הפכה כל כך משנית להלם שיצרה השחורה של דוד. אין מה לעשות וגם
פה קבעתי לעצמי: האויב של הטוב הוא היותר טוב.
ובכן, הדלת פתוחה ומשענת הכסא כפופה הגברת מרימה את שולי
שמלתה, ונמצאה מפתלת את גופה פנימה כל כך קשה, משהו נתפש מהבגד
ולשחרר היה קצת קשה שהרי נדרשה עדינות לבל תקרע. הסיפור התמשך
שניות נצח ארוכות שהולידו מאוד סמוך להתנשפותה של זו הבחורה מן
ספק אמירה ספק בקורת: "אוף... הדלתות האלה..." זה היה כבר אחרי
שלצידו של דוד כבר ישבה דיוותו המחויכת. דוד כיוונן את המראה
וצד את פניה של זו שמאחור וענה לה במפגיע: למה כמה דלתות יש
לאופניים של האבבא שלך?!"
בתזמון הרגע וברקע בנייני החירבה היו הדברים רציניים כאילו.
לשניה אחת ננעלנו מבוכה. אך כמעט מיד פרצנו בצחוק מתגלגל.
דומה שכבר אז סימנתי לעצמי לראשונה. אשה, מטופחת ומאובזרת ככל
שתהיה, לעולם לא תדע ממש את טיב הקופסא ממנו היא באה.



             
16.03.09



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/3/10 22:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שמעון עובד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה