עמדתי ליד המכונית מגולל בידי את המפתחות בעוד כל המשפחה יוצרת
מאין תור מאולתר בשביל נשיקת פרידה מסבתא מרים. מאולתר אומנם,
אך בכל זאת ישראלי, ומדי פעם בן דוד אחד חתך בת דודה אחרת
בשביל לסיים כמה שיותר במהרה את סבב הנשיקות, הפרידות וה"תשמרו
על קשר" ולשוב לביתו.
מדי פעם הצצתי בשעון באופן מוגזם ומכוון, מבלי באמת לשים לב
לשעה, על מנת להפציר באחרים להזדרז. אקט קצת חסר נימוס בתוך כל
הנימוס המאולץ מסביב, אבל מכסת הנימוס שלי להערב התמלאה
לחלוטין עוד ב"מה נשתנה".
נסיעה ארוכה עוד עמדה לפני והייתי קצר רוח. הייתי צריך להסיע
את סבתא מרים בחזרה לביתה בבאר שבע ורק אז משם לנסוע בחזרה
לדירתי.
די הופתעתי כשאימא התקשרה בבוקר של ליל הסדר ואמרה לי שסבתא
תחכה לי בלובי בשעה חמש, ושאני ארד לעזור לה כי יש לה סירים.
עד לפני שנה, לאור כך שאף אחד אחר לא התגורר בסביבה, ואילו אני
התגוררתי בדירה שכורה ליד האוניברסיטה, זה בהחלט היה הצעד
המתבקש וההגיוני, אבל כעת משהתגוררתי בכלל ביבנה, ובכן, אני
מניח שבכל זאת זה היה הצעד המתבקש וההגיוני.  אם זה לא היה
כזה, לא כולם מלבדי היו מניחים שזה ברור מאליו שאני אביא
ואחזיר את סבתא מרים.
לא היה לי חשק לריבים וויכוחים, ובכלל, איזה סיכוי יש לי לנצח
בויכוח, שהעמדה שאני נוקט בה היא, שאני לא רוצה להסיע את סבתא?
על אחת כמה וכמה כשאני היחיד שלא נשוי כמו אחי מוטי, או בעל
משפחה כמו בן דודי אמיר או בשלילת רישיון כמו דודי משה או נשוי
בעל משפחה ובשלילת רישיון כמו בן דודי גדי.

אז נסעתי ואספתי את סבתא מרים, גם עזרתי לה עם הסירים, ולאחר
שיחת נימוסים קלה, לא הצלחנו למצוא את נושא השיחה שיגשר בין
הדור הראשון לדור השלישי, אז  פשוט העברתי לחמישי ועשיתי כל
שביכולתי לסיים את הנסיעה בזמן הקצר ביותר האפשרי.
מדי פעם סבתא קיטרה שחם לה או קר לה והוסיפה כמה מילים על מה
שרופא אחד אמר על זה שחם לה ולמה רופא אחר ייחס את זה שקר לה.
אני עשיתי את עצמי מאזין והדלקתי וכיביתי את המזגן בהתאם, אבל
בזאת הסתכמה התקשורת בינינו.
סבתא מרים הלכה לרופאים כל הזמן למרות שיחסית לאישה בת 88 היא
הייתה במצב גופני שאני חושב שהמונח הרפואי שמגדיר אותו הוא
"הלוואי עלינו בגילה".
על אף גילה המתקדם, היא עדיין הייתה עצמאית באופן מלא מבחינה
גופנית ועדיין דיברה וחשבה לעניין, אם כי בעיני, העניין בדבריה
ומחשבותיה לא היה רב מראש.
כמעט מדי יום הייתה מבקרת רופא או עורכת בדיקה רפואית. תמיד
בקרב המשפחה התבדחנו שזה היה מן תחביב עבורה. יש סבתות שסורגות
ויש סבתות שהולכות לרופאים ומודדות לחץ דם, ושאם סבתא סורגת
נותנת מתנה לנכדים שלה סוודרים, אז סבתא היפוכונדרית נותנת
מתנה לנכדים שלה סכרת?
לאחר שהיינו צוחקים, תמיד תהיתי שמא ההליכה לכל הבדיקות
והרופאים נבעה באמת מהיפוכונדרייה או שנועדה למצוא איזושהי
תעסוקה ולמלא איזשהו חלל שנוצר אצל אישה קשישה ובודדה.

ביקשתי מסבתא מרים לא למשוך את הידית של הדלת כי אני הולך
לפתוח את המכונית. היא כמובן משכה את הידית ונעלה את עצמה מחוץ
לאוטו. נכנסתי מהצד שלי לאוטו ונשענתי על המושב  שלידי בכדי
לפתוח את הדלת מבפנים. למושב היה עדיין את הריח של סבתא מרים
מהנסיעה הלוך. ריח של בושם מתוק מדי שהוזלף בכמות גדולה מדי-
ריח של סבתות. הריח הזה לא מצא חן בעיני מעולם, ותמיד התפלאתי
אם באמת כל 25 שנות קיומי והיכרותי עם סבתא מרים היא לא החליפה
בושם או אולי הכול בראשי. דווקא התשובה השנייה שעושה רושם פחות
סביר היא ככל הנראה הנכונה, הרי לסבתא מיכל היה ריח של בשמים
שונים לעיתים קרובות, ועוד בשמים נעימים, לעומת ריח הבושם העבש
של סבתא מרים.
עזרתי לסבתא מרים להתיישב ולחגור את החגורה, והתנעתי את
המכונית עם תפילה קטנה בלב, שאולי היא לא תתניע, ואז לא תהיה
ברירה ומישהו אחר יצטרך להחזיר אותה לביתה.
תפילת הדרך שלי כשלה והמכונית התניעה ללא שום בעיה.
סבתא מרים ניסתה לפתח שיחה והלינה על כך שזה לא בסדר שאנחנו אף
פעם לא ממשיכים לחלק השני של ההגדה.  התבדחתי ואמרתי שבכלל לא
ידעתי שיש עוד חלק להגדה אחרי האוכל, אך לא נראה לי שסבתא
הבינה את הבדיחה, או לפחות לא מצאה אותה משעשעת. בשלב הזה תם
לו החלק המילולי של הנסיעה, ויצאנו לדרך הארוכה והשתוקה לבאר
שבע, ובאין שיחה, התחלתי לחשוב מחשבות על ההבדלים בין סבתא
מרים לסבתא מיכל.

על אף שזה לא נעים, אודה ואתוודה שלא אהבתי את שתי סבותיי
באותה המידה. תמיד העדפתי את הביקורים אצל סבתא מיכל על
הביקורים אצל סבתא מרים והסיבות לכך היו רבות ומגוונות. אני
מניח שהעיקרית שבהן הייתה שסבתא מיכל הייתה צעירה מסבתא מרים
כמעט בעשרים שנה, והרבה יותר מגניבה. אימא ואבא היו בני אותו
גיל, אבל בעוד אבא היה הבן הבכור של סבתא מיכל, אימא הייתה בת
הזקונים של סבתא מרים.
כשההורים היו יוצאים, הייתה זו בדרך כלל סבתא מיכל שמגיעה
ועושה עלינו בייביסיטר, והיא הייתה משחקת ומשתובבת איתנו כמו
אימא שנייה ולא כמו הסבתות בסרטים ובסיפורים.
היא הייתה מגיעה תמיד עם שקית מלאה בממתקים שההורים לא הרשו
לאכול ביום-יום וקונה את המתנות הכי יקרות ושוות ליום הולדת
(וכשהתבגרנו זה הפך לסכום כספי מכובד מדי שנה) ואילו סבתא
מרים, שהייתה קופצת לביקור אחת לכמה שבועות או בחגים, התמידה
בקניית חולצת שוק ארוכה, מכוערת ולא  אופנתית שבהתחלה תמיד
הייתה גדולה בכמה מידות ועם השנים הפכה להיות תמיד קטנה בכמה
מידות, אבל לא הייתה אפילו שנה אחת שהיא קלעה למידה הנכונה.
בשלב מסוים, נראה היה שבשביל סבתא מרים אף פעם לא גדלתי מעבר
לגיל שלוש עשרה.
הבית של סבתא מיכל היה נקי מבריק כל כך שהיה אפשר לעשות ניתוח
לב פתוח על שולחן האוכל שלה ועדיין היה נשאר מקום לאכול מכיוון
שניתן היה לאכול מהרצפה.  הבית של סבתא מרים היה מאובק וחנוק
מסיגריות ודגים.
סבתא מיכל הייתה הרבה יותר מנומסת, הקפידה לומר סליחה, בבקשה,
תודה. "אתה יכול להעביר לי את הסלט בבקשה?" או "תודה רבה על
העזרה בתליית התמונה".
אצל סבתא מרים זה היה יותר בסגנון של "מה לקח לך כל כך הרבה
זמן?"
אצל סבתא מרים הנימוסים היו ממנה והלאה. רק הייתה מרכלת
ומקטרת. למה ההיא לבושה ככה ולמה ההוא יכול להרשות לעצמו לקנות
חליפה חדשה באלפי שקלים אבל לא טורח לקחת את הכסף ולמלא את
הרווח שבין השיניים.

כשהתבגרתי, הפערים ביני לבין סבתא מרים רק גדלו, כשבמקביל
מצאתי יותר ויותר דברים משותפים עם סבתא מיכל. אמנם סבתא מיכל
לא הייתה מעודכנת לגמרי במוסיקה העכשווית, אבל חלקנו יחד אהבה
גדולה לביטלס והאזנו יחד אצלנו לדיסקים שלהם ואצל סבתא מיכל
לתקליטים שלהם.
סבתא מרים תמיד הייתה זועקת "שמישהו יכבה את הרעש הזה" כשנשמעה
מוסיקה, לא משנה איזו מוסיקה זאת הייתה.
כשסבתא מיכל, שתמיד הייתה אדם מאד שכלתני ונבון, יצאה לפנסיה
היא החלה לקחת קורסים בתחומים רבים בשעות אחר הצהריים, ופעמים
רבות מצאתי את עצמי דן איתה על הניסוי האחרון שלימדו אותה
בפסיכולוגיה חברתית ומנתח איתה יחד את שירי חיים נחמן ביאליק.
הדבר הכי אקדמאי שהיה לי עם סבתא מרים היה כשבערב מאכלי עדות
בכיתה ז` היא הכינה לי רגל קרושה שאף ילד, כולל אני, לא אכל
ממנה. המלאווח והג'חנון קרצו יותר לכולם. בסוף הערב, השארתי את
המגש שאף אחד לא אכל ממנו בכיתה, כי התביישתי לקחת אותו ולחשוף
שאני הילד שהביא אותו.
ידעתי שיש לי קשר מיוחד עם סבתא מיכל שלא להרבה נערים יש עם
סבתא שלהם והרבה פעמים התרברבתי בו. הייתי משוויץ בהתלהבות על
הסבתא המגניבה שיש לי ועל הקעקוע של יין ויאנג שיש לה על הכתף.
את הקעקוע של סבתא מרים נמנעתי מלהזכיר. גם היא אף פעם לא
הייתה נכונה לדבר עליו.

אני מעריך שגם אני לא הייתי הנכד המועדף על סבתא מרים, לא שאני
משווה בינינו, כי בכל זאת אני הייתי אחד מתוך חמישה עשר בעוד
לי היו רק שתי סבתות.
אני לא אוהב לדבר בשם אחרים, אבל הרושם שקיבלתי הוא שגם הנכדים
האחרים העדיפו קצת את הסבתא השנייה שלהם על פני סבתא מרים.
באותו ערב ליל סדר קיבלתי חיזוק להערכותיי, שהרי אם הייתי
טועה, מישהו מהם היה נענה לבקשתי ומסכים להתחלק איתי בנטל
ולהיות זה שלוקח אותה בחזרה.
מדברי יכול חלילה להשתמע שלא אהבתי את סבתא מרים, אבל ממש לא
כך הדבר.
אהבתי את סבתא מרים כמו שכל נכד אוהב את הסבתא שלו וכמו
שאוהבים משפחה, פשוט את סבתא מיכל אהבתי יותר.

יותר מחצי נסיעה עברה בדממה ולא יכולתי לשאת זאת יותר. זה שונה
לגמרי והרבה יותר קל לנסוע ברכב בדממה לבד, מאשר לנסוע בדממה
עם שותף נוסף. כמעט שקלתי להתקשר לגלגל"צ ולתת תזמון תנועה רק
בשביל שיהיה לי עם מי לשוחח. בלב ברירה החלטתי לתקשר עם סבתא
מרים באופן שידעתי שיעבוד ויוביל לפחות לסוג של שיחה מינימאלית
בינינו.
"אני לא מבין למה דודה ענת מתעקשת ללבוש שמלות כאלו צמודות
בארוחת חג" פתחתי את תיבת הרכילות והקיטורים, וזה עבד כמו
קסם.
סבתא מרים מיד החלה לבקר פחות או יותר כל אריג ובד ופגם שמישהו
מהמשפחה עטה על עצמו לארוחת החג ולאחר מכן עברה לבקר גם תחומים
אחרים כמו את עבודתם או השכלתם ואני הנהנתי לחיוב והסכמתי עם
הביקורת הנוקבת. אין ספק, בת דודתי נטע בהחלט עברה את הגבול
שהיא לא הולכת עם חזיות, ובן דודי אריק חייב כבר לעשות קרחת
מלאה וזהו, היא תמיד הזהירה אותו שכל הג'ל שהוא שם בשיער יגרום
לו לנשירה, והנה היא צדקה, ולמה אחי, גדעון, חושב שלהיות מורה
לקראטה זאת עבודה, שילך ללמוד משהו ויהיה רופא או מקצוע מכובד
אמיתי.
אני חייב לציין שנהניתי במקצת מהביקורת אופנה שהטיחה סבתא מרים
בכל חברי המשפחה מבלי לפסוח על אף אחד, לא על זקונים ולא על
בכורות.
במשך כל הערב נאלצתי לשמוע  ביקורות מסוג זה באופן סמוי על
עצמי. אז אומנם הן היו מנומסות יותר ומחופשות להתעניינות בחיי,
אבל ידעתי שמאחורי כל "נו, אז אתה יוצא עם מישהי עכשיו?" או
"יש לך זמן לחיים אישיים עם כל העבודה שלך?"  או "יש לי מישהי
מקסימה להכיר לך." שזרקו הדודות ואפילו סבתא מיכל לחלל החדר,
הסתתר מניע אחר מסתם לדרוש בשלומי.

כרבע שעה לפני ההגעה ליעד ובעיצומה של הביקורת של סבתא מרים על
הסלט פירות של דודה שולי, הסלולארי שלי צלצל. סבתא הפסיקה
לדבר. ניידת משטרה נסעה שתי מכוניות מאחורי, ועניתי לשיחה
בדיבורית מבלי לשים לב בכלל מי התקשר.
"הלו" עניתי.
"היי חמודי, איך היה הסדר, אני מתגעגע, מתי אתה מגיע?" אמר
הקול של יאיר מהצד השני.
שלפתי במהירות את הסלולארי מהדיבורית וכבר לא היה אכפת לי
מהניידת משטרה גם כשהיא עברה ממש לצידנו, אבל התעלמה מהעבירה
שלי על החוק.
"אני בדיוק מקפיץ את סבתא שלי הביתה וחוזר"  אמרתי וניתקתי
בצורה שסבתא מיכל הייתה מגדירה כמאוד לא מנומסת.
השקט חזר לאוטו, ואני ניסיתי להמשיך את השיחה מאיפה שהפסקנו.
"כן, היה ממש טעם לוואי בסלט של דודה שולי". אבל סבתא לא
דיברה.
היא הסתכלה קדימה דרך השמשה ולא פצתה את פיה. חשבתי לעצמי
שאולי חבל שהמשטרה לא עצרה אותי עכשיו וכל המעמד הלא נעים הזה
היה הופך בכלל לדרמה אחרת, שהייתי יותר מוכן להתמודד איתה.

המשכנו עוד כמה דקות של נסיעה בשתיקה, עד שהגעתי לביתה של סבתא
מרים. דוממתי את המנוע, הסרתי את החגורות משנינו ועמדתי לצאת
מהאוטו, כשלפתע, ידה של סבתא אחזה בידי וסימנה לי להישאר ישוב
במכונית.
סבתא לקחה נשימה ארוכה, והחלה לדבר, תחילה באופן מבולגן ולא
ברור, אבל בסוף הכול התחבר למשפט.
"לפני שהכרתי את סבא שלך, לפני שהם תפסו אותנו, יימח שמם
וזכרם, לפני אושוויץ... כשעוד התחבאנו ביער והפרטיזנים לא רצו
שום קשר איתנו אפילו לא כמבריחות, כי היינו עבורם לנטל..."
סבתא  חיזקה את האחיזה בכף ידי. הייתה זאת הפעם הראשונה ששמעתי
את סבתא מדברת על התקופה ההיא בעברה.
נראה היה שהתחרטה על דבריה, שיחררה את ידי, יצאה מהאוטו, והחלה
ללכת לכיוון המעלית. לא שאלתי שאלות, פשוט יצאתי אחריה ועזרתי
לה עם הסירים עד לדירתה.
הסתובבתי ללכת, ואז שוב סבתא אחזה בכף ידי.
"היינו שתינו, אני ואנה. היינו שתינו ביער, ואהבנו", אמרה בשקט
בעוד האור בחדר המדרגות נכבה עלינו.
"ומה קרה לה?" שאלתי בחשיכה והידקתי גם אני את האחיזה בכף
ידה.
"מה שקרה לכולם" ענתה סבתא מרים, שיחררה את כף ידי והדליקה
עבורי  את האור.

שלושה שבועות לאחר מכן, סבתא מרים מתה מסיבוך של שפעת. הרופאים
אמרו שאם היא הייתה מגיעה מוקדם יותר לרופא, אפשר היה לעלות על
זה ואולי להציל אותה.
היא השאירה לי בצוואה יותר משהיא השאירה לכל הנכדים האחרים.
בלוויה שמעתי את המשפחה מרכלת  על איך שטפתי לה את המוח בשביל
לקבל יותר מכולם בנסיעות לליד הסדר וחזרה. לפחות הם דאגו להיות
מנומסים ועשו את זה רק מאחורי גבי. כנראה הם לא רצו לפגוע
ברושם שישאירו בפעם הראשונה על יאיר.