פעם כשהייתי ילד, אח שלי אמר לי שליד הבית שלנו יש בית
מטבחיים.
אני חושב שבאותו הזמן הייתי בן שש, אולי שבע. גרנו באזור די
כפרי ושקט. מקום טוב בשביל להשתקע ולגדל את הילדים. אווירה
נעימה, מערכת חינוך ראויה לציון, ומרכז מסחרי קרוב.
באותה התקופה עדיין לא חדר לארץ כל הקונספט הזה של קניונים, אז
מה שהיה לנו זה "המרכז המסחרי ע.ש יצחק אהרונוב". למען האמת,
זה היה מקום די עלוב. בסך הכל סללו כביש בצורת O, כשלצד המדרך
הקימו כל מיני חנויות קטנות וחד-קומתיות. אבל עבורנו זה תמיד
היה "וואו". באותה התקופה, תמיד רציתי ללכת למרכז המסחרי ע"ש
יצחק אהרונוב. נדנדתי לאמא שלי בלי הפסקה. אבל זה כמעט היה רק
בגלל שהייתה שם פיצרייה אחת עם מכונת משחק של Street Fighter
II. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה מדהים, בגלל זה גם אף פעם לא
באמת העזתי להתקרב ולשחק בה. בשבילי, היה מספיק רק לראות את
הילדים מהשכבה העליונה משחקים בה, כדי שאני ארגיש מהופנט
לצלילים והקולות שבקעו ממנה בכל פעם שהקישו על הכפתורים
הצבעוניים. זה באמת היה נהדר.
פחות או יותר, אלו היו חיי. ציפייה שהצטברה והתמשכה לאורך כל
השבוע לקראת הביקור עם אמא במרכז המסחרי. אני נשבע לכם, זה
באמת כל מה שעניין אותי. ככה זה כשמעבירים את הילדות בלי
אינטרנט. צריכים למצוא חלופות, ואני מצאתי את שלי.
אחד הדברים שהכי סקרנו אותי, היה מה יש בתוך המרכז. זאת אומרת,
הכרתי טוב מאוד את הכביש העגול והחנויות שהקיפו אותו, אבל אף
פעם לא ידעתי באמת מה יש בתוך המעגל. בשטח שבין כל החנויות.
אח שלי, שהיה גדול ממני רק ב-3 שנים, תמיד היה נראה לי כדמות
הסמכותית בבית. לפחות ככה הרגשתי אחרי תאונת הדרכים בה היה
מעורב אבי. אז פניתי אליו, שאלתי אותו. "בית מטבחיים" הוא ענה,
"יש שם בית מטבחיים".
"מה זאת אומרת?"
"זה מקום כזה, ששוחטים בו פרות, ועוד כל מיני. מביאים אותם
במשאית, ומכניסים אותם אחד-אחד פנימה. ויש שם מישהו, עם סכין
גדולה כזאת, שפשוט בא, וחותך אותם. הנה, ככה", הוא עצר לרגע,
הניף את ידו לאוויר, והוריד אותם במכה אחת חזקה, "קלאק! בדיוק
ככה, אני בטוח."
"מה, וזהו?"
"כן, זאת העבודה שלו. להוריד לפרות את הראש." הוא נעצר לרגע.
היה אפשר לראות שהוא היה מרוצה מההסבר שלו. "מגניב, נכון?"
לא ממש היו לי מילים להגיב למה שהרגע שמעתי, אז יצא לי רק
מלמול שקט.
"אבל אתה יודע מה, יש סוד."
"איזה סוד?"
"אי אפשר שמקום כזה יעבוד כל הזמן, אחרת אנשים היו שמים לב. אז
במקום זה, נותנים לו לעבוד רק יום אחד בשנה". לפני שהספקתי
לשאול בעצמי, הוא המשיך, "יום כיפור. רק ביום כיפור מגיעות
לכאן המשאיות, אבל גם אז, רק בלילה. ככה אין אף אחד באזור, כל
החנויות בין כה וכה סגורות אז לאף אחד אין מה לחפש כאן."
"מה, אבל אתה בטוח?"
"במאה אחוז. ואפילו אני מבטיח לך שאם אתה מגיע לכאן בלילה של
יום כיפור, אפשר ממש להריח את זה קורה, ולראות את העשן השחור
שמרחף מעל האזור. הם בטח מפעילים שם מכונות גדולות בשביל לפנות
את מה שנשאר מהפגרים, או משהו. הם צריכים לסדר שם מהר, לפני
שהבוקר יעלה וכל האנשים יחזרו."
החל מהנקודה הזאת, לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. בכל לילה,
לפני שהייתי נרדם, הייתי חושב על דלתות ברזל כבדות שנפתחות
בחריקה איטית ורועמת באמצע הלילה. על צווחות מחרידות שבוקעות
מחדרים אפלים שרצפתם מכוסה בדם סמיך. חשבתי גם על משאיות
שמגיעות מלאות, וחוזרות ריקות. אבל במיוחד, חשבתי על האדם חסר
הפנים עם הסכין הגדולה, שהעבודה שלו הייתה "להוריד להן את
הראש". המחשבות האלו היו גורמות לי להחזיק את השמיכה עוד יותר
חזק, וצמוד אלי. אולי כאן, מתחתיה, הם לא יוכלו לפגוע בי.

הצלחתי לשמור על הסוד לעצמי בדיוק שלושה ימים, ושלושה לילות.
סיפרתי את אותו הסיפור, בדיוק כמו שסיפר אותו אחי, לחברים שלי
בהפסקה בבית הספר. סוד כזה היה גדול מכדי שהייתי יכול לשמור
עליו בעצמי, הייתי מוכרח לשתף אותו עם אחרים. בהתחלה, חלקם היו
מעט סקפטיים, אבל כשסיימתי לספר את כל מה שהיה ידוע לי, כולם
הספיקו להשתכנע. כולם, חוץ מצור. הוא בשלו סרב להאמין, והציע
שנקים משלחת שתבדוק את העניין.
"גם  ככה שבוע הבא זה יום כיפור, ככה שאנחנו גם לא צריכים
לחכות יותר מדי זמן," הציע צור, "נוכל להתארגן קבוצה של ילדים,
חמישה בטח יספיקו. נצא בלילה לכיוון המרכז המסחרי, ונבדוק את
העניין. כמה קשה זה כבר יכול להיות? זאת גם לא הליכה ארוכה
מדי".
לא באמת רציתי ללכת, אני לא חושב שאף אחד מאיתנו רצה ללכת, אבל
בכל זאת - הלכנו. היינו ילדים, היינו סקרנים, היינו חייבים.
שבוע עבר, והתארגנו לקבוצה של חמישה ילדים שילכו בליל יום
כיפור ברגל למרכז המסחרי ויבדקו האם יש אמת בסיפור. מתוך חמשת
הילדים שהיו אמורים להגיע, ארבעה מאיתנו באמת הצליחו לחמוק
מהבתים באמצע הלילה. נפגשנו כולנו ליד החורשה, ויצאנו.
ההליכה לשם הייתה דווקא יותר קלה ממה שציפינו. אני חושב  שלקח
לנו משהו כמו חצי שעת הליכה. והיינו מגיעים לשם אפילו יותר מהר
אם דן היה מפסיק להתלונן ולנסות לשכנע אותנו לחזור אחורה.
בסופו של דבר הגענו כולנו ליעד. היינו מעט תשושים ועייפים, אבל
הגענו.
אני הובלתי את החבורה, בזמן שארבעתנו התהלכנו בין חלונות
הראווה של שדרת החנויות השוממות. היינו שם רק אנחנו, והרוח
השקטה שפיזרה את העלים היבשים שהיו מפוזרים על המדרכה. אף אחד
מאיתנו לא הוציא מילה.
בנקודה מסוימת, הגענו לסמטה צרה שהובילה אל תוך המרחב הפנימי
שבין החנויות. אבל אף אחד מאיתנו כבר לא חשב מה "אולי" נמצא
שם. לכולנו ריחפה אותה מחשבה בראש. "בית המטבחיים".
פנינו אל תוך הסמטה, וצעדנו כמה מטרים קדימה. בדרך עברנו שער
חלוד וישן שחסם את הדרך. כשעברנו אותו, לא נתגלה אלינו בית
מטבחיים, אלא חורבה. חלקי הריסות של מבנה ישן, קירות שבורים,
ובעיקר ציוד מכני גדול מימדים שכנראה שהעלה כאן אבק כבר שנים
ארוכות עד לרגע הזה שנכנסנו. זה בכלל לא המראה לו ציפינו.
למעשה, לא באמת ידענו מה אנחנו מחפשים, ומה אנחנו מצפים לראות.
אבל הרגשנו, לא... ידענו שזה לא זה. זה לא הדבר שאנחנו
מחפשים.
התקדמנו הלאה והתחלנו להסתובב בין הגרוטאות. ערפל סמיך הקשה על
הראייה, כך שנאלצנו להתקדם באיטיות ובצעדים זהירים. באמת שלא
אהבתי ללכת שם בין כל יתדות הברזל החדות ושברי העצים שהיו
פזורים בכל מקום. בכל צעד, ובכל פינה היה חפץ חד אחר שהיה אפשר
במקרה הטוב להיחתך ממנו, ובמקרה הרע להיקרע ממנו לגזרים. עם כל
צעד הכי זעיר ואיטי שלקחתי, הרגשתי את שברי הזכוכית שנשברו
בקול מתחת לרגליי.
השעה הייתה כבר מאוד מאוחרת ומלבד הפנסים החלשים שלנו, לא היה
לנו מקור תאורה אחר. כך שרוב הזמן, למעשה הסתמכנו יותר על
מישושים וגישושים באפלה הלא נגמרת.
ואז, לפתע, שמענו את צור צועק. "היי! זה כאן! בואו הנה!".
היינו די מפוזרים אחד מהשני, אולי בעצם היינו קרובים, אני לא
יודע, אי אפשר היה לראות כלום, החושך והערפל לא אפשרו לנו
לראות יותר מ-2 מטרים קדימה. צור המשיך לצעוק בהתרגשות מהולה
בפחד, "נו כבר, למה אתם מחכים? אתם תפספסו את זה!". לקח לנו
כמה רגעים, אבל לבסוף התקבצנו שלושת הילדים הנותרים. שלושתנו
היינו מקובצים יחד, קרובים אחד לשני, ורק צור היה מעט מרוחק
מאיתנו. ראינו אותו עומד על ערמה די רעועה של שברי עצים וכמה
מכונות פלדה חלודות. הוא הצביע למטה, לעבר הצד השני של הגבעה
הקטנה עליה עמד. "זה שם! אני רואה את זה! זה באמת שם!". ניסינו
להביט לכיוון אליו צור הצביע, אבל אף אחד מאיתנו לא הצליח
לראות בבירור. "הנה, שם!", הוא הצביע שוב, אחוז טירוף.
עשיתי צעד קדימה, והנחתי את רגלי על גבי קופסה מתכת קטנה
שהייתה מונחת על האדמה. נעמדתי על קצות האצבעות, מנסה לקבל
זווית קצת יותר טובה על הכיוון אליו הצביע צור. ולרגע אחד, אני
חושב שראיתי. זה היה מבט קצר, חטוף, אבל ראיתי. אלו היו זוג
דלתות ברזל כבדות, בדיוק כפי שראיתי בלילות לפני שהייתי נרדם.
בכל דלת היה מותקן צוהר קטן, אטום בזכוכית עבה. מתוכו בקע אור
חזק ומאיר בגווני אדום וצהוב. משהו, אני לא יודע מה, בער שם.
ומה שזה לא היה, הוא הזין את האש בכוח כה רב, שגרם לכל האזור
שהיה קרוב לדלתות הכבדות להיצבע באותם גוונים אדומים ומאיימים.
לרגע הייתי מהופנט, אבל אז שמטתי את האחיזה בידיי ונפלתי ארצה,
כשבדרך אני נחתך בברך מחתיכת מתכת חלודה שנשארה זרוקה על
הקרקע. פלטתי צרחת כאב, ואחזתי את ברכיי בידיי. תוך כמה רגעים
כפות ידיי הספיקו להתמלא בדם. אבל הדימום לא היה קשה מדי,
ונפסק.
צור הפר שוב את השקט שנוצר, וחזר לצעוק אלינו. "היי, אתם
שומעים? אני הולך לבדוק מקרוב מה קורה שם!"
שלושתנו, שעדיין עמדנו באותו המקום בדיוק, ניסינו לשכנע אותו
לרדת, ולחזור אחורה. אף אחד מאיתנו כבר לא רצה לדעת מה יש שם
באמת, והאם הסיפור אמיתי. גם אני, אחרי שהצלחתי לגנוב מבט אחד
קצר אל זוג דלתות המתכת, לא רציתי להתקרב לשם יותר בחיים. רק
רצינו להסתלק משם רק כמה שיותר מהר, ולא היה אכפת לנו אם או מי
יקראו לנו פחדנים בגלל זה. אבל צור היה נחוש בדעתו. "זה לא
מעניין אותי," הוא ענה, "אתם יכולים ללכת, אבל אני קודם חייב
לרדת לבדוק את זה מקרוב!". היה משהו בקול שלו. משהו שלא שמעתי
בעבר. הוא היה מהופנט, כאילו משהו משך אותו בכוח פנימה. לא היה
דבר בעולם שהיה יכול לשכנע אותו לוותר על להתקרב עוד קצת, עוד
צעד אחד לעבר דלתות הברזל, והאור שנפלט מהן.
ואז, בתמונה שהייתה נראית כאילו נלקחה מאיזה סרט, הוא נעמד
בגוף זקוף, על ראש ערמת הגרוטאות, ופרס את ידיו לצדדים.
"מוכנים?", הוא צעק אלינו, אבל אף אחד מאיתנו לא השיב בחזרה.
היינו מאובנים לחלוטין. "הנה, אני עושה את זה, תראו!"
הוא החל לספור לאחור. "3.. 2.. 1..., זינוק!". הוא כופף את
ברכיו, ודחף אותם בעוצמה, מנסה לבצע את הקפיצה של חייו. אבל
ערמת הגרוטאות הרעועה לא עמדה בלחץ הפתאומי שהופעל עליה,
ובתגובה שרשרת  מהירה ואלימה, היא קרסה. צור נפל והתרסק ראשון
על האדמה, ואז חלקי שברים מהגבעה שרק מלפני רגע עמד עליה, כבש
אותה, החלו ליפול עליו, אחד אחרי השני. הוא התמלא בשריטות
וחבלות. הוא צרח מכאב. ממש צווח. עד היום לא שמעתי אף אחד צורח
ככה. אבל אף אחד מאיתנו לא הזיז אצבע. עדיין היינו מאובנים.
קפואים. לא הבנו בכלל מה קורה. אבל אז הבחנתי שבסיס ערמת
הגרוטאות, מנוע משאיות דיזל גדול וישן, החל להתערער. היה זה רק
עניין של זמן עד שיקרוס גם כן. צרחתי אליו בכל כוחותיי שרק יצא
משם. שיברח משם לפני שהכל הולך לקרוס עליו בעוד כל רגע. אבל זה
היה מאוחר מדי. צור כבר היה חבול לגמרי, שוכב שם מדמם, כמעט
קבור מתחת לשברי ההריסות. הוא לא הצליח לזוז. הפסקתי לצרוח
אליו כשריאותיי התרוקנו כליל מאוויר. הייתי חנוק לגמרי, ולא
יכולתי לנשום. אז נוצר, רק לשבריר של שנייה, שקט מופתי. דממה.
שלושתנו עמדנו מקובצים אחד לשני, כאילו מבינים מה הולך לקרות,
ועכשיו רק מחכים שזה יקרה כבר, בזמן שאנחנו כה חסרי אונים. אז
עמדנו שם, כולנו, כולל צור, והמתנו בשקט. ברקע נשמעו רק
היבבות, והבכי החלש של צור, שבקע מתחת להריסות.
בטח עברו שם רק כמה שניות עד שזה באמת קרה, אבל עבורנו זה
הרגיש כמו נצח. ואז, זה קרה. מנוע הדיזל השחור צנח הישר ממרום
ערמת הגרוטאות. החיכוך עם האוויר הפיק מן שריקה חירשת שכזאת,
שחתכה את האפלה כמו סכין חדה. גוש הברזל האימתני הזה פגע במכה
אחת חזקה הישר בראשו של צור. מפצחת את גולגולתו בעוצמה ומתיזה
את מוחו לכל עבר.
הבכי נפסק.

בחקירת המשטרה שהתקיימה לאחר האירוע, הגיעו למסקנה שמדובר
בסיום טראגי להשתובבות תמימה של ילדים. בשום מקום בדוח החקירה
לא הוזכרו דלתות ברזל כבדות, ולא אור אדום שבקע מהן. לא יכולנו
לדבר על זה, ולא ידענו איך לענות כששאלו אותנו מה יכולים ילדים
כמונו לחפש במקום כזה בשעות כאלה. אז החוקרים, בלית ברירה,
סיכמו בפשטות בדוח המשטרתי "משחק ילדים", וסגרו את התיק. אף
אחד לא רצה באמת להציק לילדים שהיינו באותו הזמן. כולם פחדו
לגשת אלינו. אף אחד לא באמת ידע איך להתמודד עם ה"טרגדיה"
שעברנו.
ומה היה קורה אם הייתי צריך לספר לכולם שזה הכל בכלל היה
בגללי? שאם לא הייתי שואל את אחי, ואולי לא הייתי מספר בבית
הספר, אז יכול להיות שכל זה בכלל היה נמנע? צור עדיין היה חי,
והמשפחה שלו לא הייתה נהרסת ועוברת לגור בחוץ-לארץ, הרחק מכאן.
ומה ההורים שלי היו חושבים עלי? שאני, הילד הקטן והאהוב שלהם
הביא לטרגדיה הזאת? לא יכולתי לעמוד בזה. אז כששאלו אותי, רק
ישבתי ושתקתי. כך עשינו כולנו.

אני הולך להיכנס עכשיו אל תוך המיטה, אל בין הסדינים. אני יודע
שברגע שאנסה לעצום את עיניי, שוב אחשוב על דלתות הברזל הכבדות,
והאור שיבקע מהן לעד. בטח גם צור, או לפחות מה שנשאר ממנו,
יבוא לבקר אותי. כך הוא מקפיד לעשות בכל לילה שעבר מאז. הוא לא
מדבר איתי, ולא עושה דבר. רק מתיישב על הכסא בקצה השני של
החדר, ומביט בי. ואז אני מביט בו, בגופו מלא החתכים ובפרצופו
המרוטש. אני לא רוצה להביט בו, אבל אני עושה זאת בכל זאת. אני
לא מסוגל לעצור את עצמי. אני חייב.
אבל לפני שכל זה יקרה, אני הולך להיכנס עמוק אל תוך השמיכה, עד
שהיא תכסה לגמרי את ראשי. ואז, אני אאחוז בה חזק, צמוד אלי.
אולי כאן, מתחתיה, הם לא יוכלו לפגוע בי.