בכל יום, באזור אחר הצהריים, הכלבה של הבוס שלי מגיעה ומלקקת
לו את הביצים.
רוב היום הוא יושב בכסא הבד הירוק שלו לצד החלון, עוטה את
השמלה הכחלחלה שבית החולים מנפיק למטופלים באגף הזה. והיא,
הכלבה, מגיעה על ארבע, ומלקקת לו את הביצים. מנהג באמת  די
מוזר, אבל זה מה שקורה כאן.
לכלבה קוראים דיימונד, היא בת תערובת כלשהיא. לא זן שאני מכיר
לפחות. שנים של התעללות והזנחה השאירו את חותמם בצורה של
שריטות וחבטות במקומות שונים בגופה. אני לא יודע כבר בת כמה
היא בדיוק, אבל רואים עליה שהיא כבר זקנה, יש לה מבט כזה,
בעיניים. ממש כמו של הבוס שלי.
אישית, אני חושב שזה קשור למליחות. זאת אומרת, הליקוק... של
הביצים. בחדר ההמתנה שליד המעלית פרוסים מספר כתבי עת מדעיים.
בעיקר מדע פופולארי. אז די מזמן קראתי באחד מהם שלמספר בעלי
חיים, בעיקר לכלבים, יש נטייה ללקק קירות הפנים של בתים. הם
עושים את זה בגלל שעם הזמן הקירות צוברים איזשהו מרקם של
מליחות, אז הם פשוט באים, ומלקקים אותו. אני חושב שהיא כתוב
שזה בריא להם, או שזה טעים להם. בעצם, יכול להיות גם שהם סתם
טיפשים. בכל מקרה, אני חושב שעם דיימונד זה בדיוק אותו הסיפור.
זקנה עד כמה שהיא תהיה, עדיין יש לה  חוש ריח מפותח מאוד, זה
בטוח. אז היא מרחרחת מסביב לחדר ומצליחה לעלות על שובל ריח של
מלחים שמוביל אותה הישר אל כסא הבד הירוק, אל מתחת לשמלה
הכחלחלה, אל שק הביצים של הבוס. היא לא באמת מבינה מה זה, או
למה זה. וגם לא ממש מעניין אותה לדעת. היא פשוט מלקקת אותם,
בדיוק כמו שהיא עשתה מאז ומעולם עם שאר הקירות בחדר.
אני לא חושב שזה ממש מפריע לבוס, אחרת הייתי מכריח אותה להפסיק
כבר מזמן. בהתחלה, כשרק התחלתי לעבוד כאן, המנהג הזה היה נראה
לי אפילו עוד יותר מוזר. אבל בכל פעם שדיימונד הייתה ניגשת אל
מתחת לשמלה, ומוציאה את הלשון, אני נשבע שהייתי יכול לראות
איזו תזוזה בקצה שפתיו של הבוס. איזשהו רמז לחיוך, אולי. באותה
מידה זאת הייתה יכולה להיות תגובה בלתי רצונית כלשהיא. לא
מכוונת. אבל זה באמת משנה? אולי בכל פעם שדיימונד הייתה מושיטה
את הלשון שלה לכיוון המתאים, היא הייתה נוגעת, שלא בכוונה,
באיזה תא עצב חשוף ורגיש במיוחד. ורק הנגיעה הקטנה הזאת, הייתה
מספיקה בשביל לגרום לתגובת שרשרת כזאת שהובילה בסופו של דבר
לבוס להזיז, גם אם במעט, את קצה שפתיו.
אני מוכרח להודות שזה לא נשמע כמו הרבה, אבל עבור אדם כזה, כמו
הבוס, שבילה יותר ממחצית חייו בחדר הקטן בו הוא נמצא עכשיו,
זאת יכולה להיות חוויה מעוררת כמו שאי אפשר בטח לדמיין. אני
בספק לדעת כמה מאיתנו באמת נתקרב לרמת הריגוש שהוא בטח חש
באותו שבריר של שנייה בה הלשון של דיימונד נוגעת, רק בטעות,
בתא העצב הרגיש ההוא.
אני חושב שהיום כבר די בטוח להגיד שהגוף שלו הוא כבר לא יותר
מאשר משקולת נייר. גם את הפעולות האלמנטאריות ביותר, כמו לנשום
או להזרים את הדם לכל חלקי גופו, העדיף הצוות הרפואי להטיל את
מספר מכונות משונות שמחוברות אליו יום ולילה. אז מה היה בכלל
מעלה בדעתו שאדם כזה יכול להרשות לעצמו להשקיע גם את החלקיק
הכי קטן של אנרגיה בלעוות מעט את קצה שפתיו ולחייך? רק עצם
המחשבה על איך הוא אולי מרגיש באותו הרגע יכולה להטריף אותי.
אני מנסה להשוות את זה למה שאדם רגיל מרגיש כשהוא מבצע צניחה
חופשית ממטוס, או אולי קופץ באנג'י מגשר גבוה. אבל לא, ההשוואה
הזאת חסרת תכלית, היא בכלל לא משתווה, בטח לא מתקרבת אפילו.
אנחנו יכולים רק לנסות, ולדמיין.

שנים עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי את התנועה הזאת על פניו של
הבוס. בהתחלה כשדיימונד הייתה מגיעה כמנהגה ללקק לבוס את
הביצים, הוא כבר לא היה מגיב. לא בצורה סדירה לפחות. אני חושב
שזה היה קורה פעם בחודש, לפעמים פעם בשבועיים, אבל לא יותר.
אולי הגיל המופלג שדיימונד הגיעה אליו כבר התחיל לתת את
אותותיו, וחושיה של דיימונד החלו להתקהות.
אחרי לא יותר מדי זמן, היא החלה גם לאבד את החשק. בעצם, אני לא
יודע איך לקרוא לזה בדיוק, אבל הייתה נקודה בה היא כבר התחילה
לאבד עניין וכבר כמעט לא באה. היא בילתה את רוב זמנה בפינת
החדר, בתוך סלסלת הנצרים המרופדת שלה.

לפני שבוע היא מתה. היא האריכה לחיות לגיל מופלג מאוד, והיא
הלכה לעולמה בשנתה. לקחתי אותה למקום מרוחק ושקט בחצר האחורית
של בית החולים, וקברתי אותה שם. מתחת לעץ אלון גדול ויפה. מעל
לקבר שתלתי כמה פרחים. בשלב מסוים שאריותיה של דיימונד יזינו
את הפרחים ויתנו להם לגדול ולפרוח, כל אביב מחדש. ראיתי את זה
פעם באיזה סרט ישן, תמיד חשבתי שזה יכול להיות רעיון יפה.

היום, עדיין אפשר לעבור ולראות את הבוס שעדיין יושב שם על כסא
הבד הירוק שלו, לובש את השמלה הכחלחלה של בית החולים, ומביט אל
החלון.

יושב, ומביט.