אני יושב בפאב של חברים. יש לי בירה ביד אחת וקיא של גמד על
הכף-כף. העיניים שלי דומעות מרוב עשן וניסיון לשכוח. או אולי
להיפך, מרוב אלכוהול כבר שכחתי את הסדר. ליד שלי, זאת שמימין,
זו שמחזיקה את העשן יש ריח של מאפרה. לא סתם מאפרה אלא כזו של
נרקומן עם טיפה של מים כדי להעצים את הארומה. בפעם המיליון
התחלתי לעשן, או אולי הפסקתי לא לעשן כי מי סופר. חברה שלי
יושבת ממול ועסוקה בללעוס לעצמה את השיער. אני מסתכל על
הדוריטוס שעל הבר. המראה מעורר בי בחילה ובמקום מתחשק לי לקחת
ביס מהליפה של חברתי ולהשתתף בארוחתה. אני חייב לשכוח, אני
אומר לעצמי ותר בעיני אחר סיבות לשכחה.

לבר נכנסת ספק סיבה ואחריה איזה אחד רזה. היא בלונדינית כמו
באגדות. היא בגובה שלי או אולי זה אני שבגובה שלה? יש לה שיער
בצבע דבש ועיניים חולמניות בצבע לא ידוע. הבר חשוך מדי, היא
רחוקה מדי ובכל מקרה כולם חוץ ממני מתסכלים לה על הציצי. אני
לא מסתכל כי אני עסוק בלחשוב על איזה אחת שנמצאת אלפי
קילומטרים ממני, עסוקה בלא להסתכל על הצרפתי המלוקק שמפשיט
אותה במבטים חרמניים. אחרי הבלונדינית הולך הרזה שנראה כמו סתם
עוד מישהו עם מבט של ניצחון על העיניים. הבלונדינית מתיישבת על
הבר מולי ומישירה מבט לתוך עיני. אותי שום דבר לא מעניין, לא
בלונדינית ולא איזה אחד רזה. כולם מסביבי עסוקים בשאלה אם הם
ביחד או לחוד. היא עונה לכולם בנשיקה צרפתית ביחד עם המישהו.
היא מסתכלת עלי, מנסה להטביע את האדם הלא נכון בתוך עיניים של
בלונדינית בלי שום דבר. הראש שלי נמצא כל כך רחוק ממנה.

אני חומק לשירותים של הבר, ממציא לאחת שאוהבת לאכול שיער שאני
חייב להשתין, לוקח את הטלפון והולך לשירותים. שם אני עסוק
בלכתוב סמס לאחת מרוחקת. למרות שקבענו בפעם האלף שהפעם זה
סופי, הפעם מתנתקים ושוב לא מדברים, יש לי יותר מדי אלכוהול
בעיניים ועשן בתוך הלב כדי לעצור את זה הפעם. שנייה לפני שאני
מתחיל את התקתוק אני גם משתין כי אם כבר, אז כבר. ניעור קטן
והתקתוק מתחיל. "אני לא הולך לוותר עלייך כל כך בקלות" אני
כותב למלאך שלי כשאני שומע קול דוחה של משהו שנשפך על הרצפה.
דרך הכף-כף אני מרגיש משהו פושר מתיז לי על קצות האצבעות.
העיניים עדיין במסך של מכשיר רוטט עם צבעים וטקסט וצלילים.
בהחלטה של רגע אני מבין שאני חייב לעוף מהתא. אני דוחף את הדלת
ומתקשה להחליט במה להתרכז. במקום, אני מעלה אותך בדימיוני.

יש לך שיער חלק שמרגיש לי כמו משי ואף קטן שמתחשק לי לאכול.
פעם אחת אפילו ניסיתי ואת הסתכלת עלי במבט כואב ומופתע של עד
כמה רחוק הוא עוד ילך. העיניים שלך גדולות ובוחנות. יש לך חיוך
מבוייש ולא מבין. את מסתובבת עם גוף של פעם בחיים וראש שמנותק
מכל ההוויה המטורפת הזאת. מי שמישיר לך מבט לעיניים ולא לעבר
המותניים והתחת, לא לעבר השיער והגוף האלוהי שלך, מי שמישיר
מבט ישר לתוך עינייך יכול לטבוע בתוך התום. בפעם הראשונה
שראיתי אותך, הישרתי לך מבט לתוך עינייך וראיתי שם בנאדם ולא
אישה. ראיתי שם אדם שלא איבד חלקיק של תמימות. שבועות אחר כך
הצמדתי את שפתיי לדבר הטעים ביותר שיכלתי לטעום. הזדקרתי
וחשקתי ופתאום ראיתי שם את האישה הזו שכולם מסביבי דיברו עליה
כל הזמן.

אני מתנתק מהמחשבות ושוב נאלץ להתמודד עם המציאות. מולי אני
רואה גמד בגובה הברכיים. על הרצפה יש שלולית של קיא ונתזים
ממנה דבוקים לי לכפכפים. אני סוגר את הדלת ואז פותח אותה שוב.
הגמד המטורף ממשיך להקיא לכל עבר. אני קופץ מעליו ומעל בריכת
הקיא. הטלפון זוהר לי מול עיניים דומעות מעשן ומאלכוהול. הלב
שלי מכווץ מכאב שלא נגמר. אני מתגעגע לאיזה אחת שהשארתי אלפי
קילומטרים מאחורי. אני מתגעגע לדבר האלוהי הזה ששפתי זכו לטעום
רק לפני מספר ימים. עכשיו ההווה שלי עובד למחוק אותך ואני לא
מוכן לוותר. הווה שמורכב מגמדים ומעשן מסמא, משיער שמוצא לי
אחר כבוד כתחליף לדוריטוס ושורות לא נגמרות של צ'ייסרים. הווה
שמורכב מעיר לחה ובלונדיניות מטורפות. אני עוזב את הבר ורץ
הביתה כדי לשטוף מעלי חלקיקים של קיא מגומדים.

את כאב הבטן, הלילה יעביר. את הקיא, המים ישטפו ומהסיגריות עוד
נצטרך להיגמל. את המרחק אין דבר שיכול לפתור. לא מוכן לחיות את
העבר. כבר ניסיתי וזה אף פעם לא עבד. גם העתיד לא נראה לי משהו
שכדאי להסתמך עליו. הוא פשוט שם ואני עדיין כאן. רוצה לחיות את
ההווה אבל משהו כאן חסר. עוד מעט חלקיקי הקיא, העשן
והבלונדיניות יצאו לי מהראש, יכנסו לתוך הבליל המטורף של עברי.
את עדיין בהווה. האם את גם חלק מהעתיד?