וכשהשמש החיוורת מציירת על פנייה קווים של אושר, היא שוקלת
פעמיים את המילים שלה, את הרגשות שלה. אולי היאוש שלה לא נצחי,
אולי דווקא יש סיכוי. אבל כל פעם כשהשמש נעלמת, היא מפסיקה,
כבר לא חולמת.
והרטט שעובר בגופה, הצמרמורת, הפחד לא עובר. והיא לא נותנת
לעצמה להתמכר. למרות שכל כך הייתה רוצה. לעצור את העולם ממש
שם, באותה שנייה ולצעוק מרוב תסכול, והשמש הייתה מרגיעה אותה,
הייתה מחבקת. העולם היה נרגע, והיא הייתה נרדמת. העולם היה
משתתק והכעס מתפוגג באוויר שכל כך מבקש לעטוף באהבה. רק במקום
הזה היא מרגישה כזאת שלווה. יש כאן משהו באדמה הזאת, בנקודה
הספציפית הזאת בעולם שגורמת לה להגיע לגבהים חדשים למרות ואולי
בזכות הכל...