פאב אפלולי, בפינת רחוב המעלה.
עשן סיגריות מיתמר מסביבי,
מאיר את חולצתי השקופה.
כולם מדברים ורק את נשימותיך אני שומעת.

אנחנו כמעט שותקים,  אבל אתה אומר לי כל מה שרציתי לדעת.
וברגע הזה, נופלת לתוך רצונותיך, אתה אומר לי,
על מה את חושבת?
וכמובן שעניתי, עליך.

ובדירה, בין המטבח לסלון, אני זורקת את הנעליים,
לא החלפנו מילה כמעט מאז שהגעת,
ובתוך עינייך אני שומעת את עצמי אומרת, אני מתה.

כבר כמעט שלוש בלילה,
פתאום קמת להסתכל על השמים.,
מאיפה השקט הזה בא שאלת,
אז אמרתי,
אני אוהבת להסתכל לך בעיניים.

נראה לי שדיברת על שביל החלב, כשהזיתי את נוכחותך בכל מקום.
נרדמת לרגע, ומתעוררת, ואתה עוד בחלון.
הצללית שלך מרקדת על הקיר, ואני שומעת אותך מזמזם איזה שיר.
אתה עדיין מהופנט, אולי מהכוכבים, אולי מהאוויר הצח.
אולי מהשקט של הלילה, שגורם גם לי להתרווח קצת.

התנתקת מהחלון, כאילו חיכיתי לך ימים,
ואז אמרת לי,
אני צריך ללכת, נדבר לפעמים?
אז אמרתי כל מיני דברים,

דיברתי על משפחה, וילדים, על הכלב שנגדל,
ושאני מעדיפה בתים כפריים,
ושנגור קרוב אל ההורים.

ברור שנדבר.
אפילו את זה לא אמרתי.

הינהנתי,
כן, מתי שתרצה.
והוספתי, אני עדיין חושבת עליך.

התקשרתי אליך בראשון, כנראה שהיית עסוק.
בשני שלחתי הודעה סתמית.
בשלישי, בפייסבוק.
ברביעי כבר השארתי הודעה קולית,
בחמישי, הנחתי שאין לך זמן לדבר,

ובשישי,
ספרתי כוכבים, בחלון.

ושמעתי אותך אומר לי,
מאיפה השקט הזה בא?
זה השקט שלי, עכשיו כשאני לידך.