עשרות בני המשפחה וחברים שלה התכנסו בחצר ביתה, בדרום המוזנח
של תל אביב, החל מהשעות המוקדמות של הבוקר. נשים וגברים,
קשישים וילדים. השמש האירה את חצר הבית. היא מצידה ישבה בסלון,
רחוק מקרני האור, לא נותנת לקולות לחשושים אשר נשמעו מכל עברי
החצר להשפיע על ההכנות שלה להמשך היום.
סוף סוף היא תהיה מאושרת, מגיע לה את האושר והשקט הנפשי הזה
אחרי כל כך הרבה שנים של אומללות. העוני המחפיר, הצעקות
האינסופיות והאלימות הקשה - לא יהיו יותר חלק מחייה.
הקהל הרב הקשיב קשב רב לברכות שהקריא הרב. הראש אמר לה שזה
סופי ואין עוד דרך חזרה. נותר רק לחכות שכל היום הזה יהיה כבר
מאחוריה. היא קיוותה שהרב ימשיך לדבר לעד. הפחד מפני מה שהיא
הולכת לשמוע אחרי דבריו, השתלט על גופה המתחבא מתחת לבגדי
השחורים, ועל נפשה שהסתתרה בתוך פניה האומללים. היא גמרה אומר
לברוח מהמקום ולא להיכנע לתהליכים שהחיים כופים על האדם. ואז
שמעה את מה שפחדה לשמוע במשך כל חייה הקצרים.
"הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל"