אוויר הלילה היה קפוא להחריד. ידיהם של השלושה, שעד לא מכבר
היו שקועות מן המרפק ומטה במים החמימים-עכורים של שטיפת הכלים,
כבר החלו לקבל גוון כחלחל מסתורי. אחד מהם ניסה להתחמם ע"י
שפשוף אמותיו, השניים האחרים פשוט עמדו שם ורעדו. אך לא
מהקור.
"שייגמר כבר הסיפור הזה" רטן המשפשף. חבריו אפילו לא אוו לתת
בו מבט והמשיכו לעמוד דומם בפתח המבנה. הרגליים שבתוך נעליהם
הספוגות במים כבר איבדו תחושה. דמות חמורת סבר יצאה את המבנה.
הם זיהו אותו, הוא היה מבוגר מהם, אך לא בהרבה. יחד עם זאת
ההבדל ביניהם כרגע נדמה היה כשמיים וארץ. "אחרי" אמר להם
בקדרות. על אף הרוח המקפיאה ששררה בחוץ הם העדיפו להישאר בפתח
המבנה מאשר לצעוד לתוכו. אך רגליהם חסרות התחושה כבר הובילו
אותם פנימה. פנים המבנה היה חשוך לחלוטין וריח של רקב פשה בו.
ניחוח נוסף עלה באפם, אך הוא חמק מתחום ההגדרה המוכר להם. הם
רק ידעו שאם למשמעות של המלה "עתיק" יש ריח כלשהו, אזי הוא
פוגע כעת בחוטמיהם. אור עמום וקר נשפך על ברדס שהתממש מתוך
האפילה. קולו היה צורמני, מלגלג ומבשר רעות.
"הצעירים המובאים לפניך" ירק הברדס בבוז ואז השתעל שיעול רטוב
שסופו נשמע כגרגור של חתול ביבים גוסס. לאחר שסיים להציג את
הנאשמים לחלל החדר, החל לנקוב במעשים שבעוונם הם הובאו אליו.
לכשסיים, כבה האור והברדס התפוגג חזרה לתוך החשיכה. עיניים
מבריקות ניצתו באפילה והעבירו בשלושה גל של אימה צרופה.
"היה או לא היה?" הרעים קול נורא את החדר שהיה דחוס כעת בפחד.

"לא היה!" צווח אחד מהם בקול שהזכיר ציוץ של עכבר מפוחד. צליל
הצלפה חד פילח את האוויר ומיד לאחריו נשמע רעש מחליא של ראש
המתגלגל על הרצפה. הגוף נפל באפס קול. זנב העצם שקטל את הצעיר
החצוף קרקש על הרצפה כדג מחוץ למים. "היה או לא היה?" הרעים
הקול בשנית כשאותות מובהקים של חוסר סובלנות ניכרים בו. השניים
שדם חבריהם עוד היה חם על פניהם ענו במקהלה מבועתת:"היה
אחושרמוטה היה!"
רועי הזדקף בבהלה על מיטתו. גופו ופניו היו רטובים מזיעה. הוא
הציץ בחטף בשעון, השעה הייתה שבע בבוקר. הוא ישן כבר קצת יותר
משעתיים. דלת החדר נפתחה בגסות וראש שמנמן נדחף פנימה. "קדימה
צעירים נחתם מספיק. ארוחת הבוקר לא תכין את עצמה" פלט הראש תוך
שחרור פיהוק עייף, תוצר של 9 שעות שינה.
"המקום הזה דופק לי את השכל" מלמל רועי לעצמו תוך כדי קשירת
שרוכי הנעליים. יחד עם זאת הוא מעולם לא שמח כל כך להתעורר
משעתיים של שינה. המיטה של צחי הייתה ריקה ורועי תהה לאן הוא
כבר יכול היה להיעלם כה מוקדם בבוקר. הוא משך בכתפיו וניגב את
פניו הלחים בשרוול חולצתו. השרוול נצבע באדום.