עשה כך ולא אחרת,
עשה כך או אחרת...
אם תעשה אחרת ולא כך,
חיי נצח נזרקו לפח.

אלו שהיו ואלו שיהיו,
ואף מילה על אלו שהוו.
זיקה ארוכה יש אל העבר
ואל מה שיבוא מחר.

לא כאן ולא עכשיו,
כל זאת הוא לשווא.
מהותנו, לקיומנו קודמת,
עבור מטרה גדולה יותר נתרמת.

כי אנו, קטנים ועלובים,
ונהי בעיניו כחגבים.
אך לא רק בעיני "אדוננו"
אלא, נורא מכל, גם בעינינו.

הרי זה כבר ידוע לכל,
ונזעק בקול גדול:
"אין אני לי כי אם לו."
מה, לא?

הדת חדלה להיות לנו לסם,
כבר לא הרוח במפרשו של האדם.
גם את ישראל, השבת כבר לא שומרת,
שררה וכבוד המירו הוד ותפארת.

כמו בורג במכונה,
מסואבת ושמנה -
מצוי סיזיפוס הדתי,
כלוא בקורפוס הלכתי.

לא עוד בשורה מגביהה ומרוממת
את העלוב מתוך מציאות שוממת,
כי אם רעב אדיר, בלתי נדלה
לקרבן של כבוד שעל מזבח יועלה.

הדת פסקה מלהיות ממכרת
וכעת היא כמורסה ממארת.
כבר לא אהובה כמכורה,
עלובה ועזובה, מכורה.

מכורה להתמכרות אליה,
להמונים התועים בשביליה.
כאופיום עבורה משמשים,
חמישה ואף שישה חושים.

ולא נחה ולא שוקטת,
כמו "אחות גדולה" מצותתת.
כרוח, בעבר זרענוה, בני האדם,
וכעת נקצור אותה כסופה מקפיאת דם.

אחוזת דיבוק בשגרה כאוטית,
מתנהלת לה הישות הנרקוטית.
מגדילה באדיקות את מעגל הנצרכים
ולא שוכחת גם את הנשכחים.

מפתה את הנדכאים
במזור לכל התחלואים.
ואת האומללים בקפידה צורכת,
על עיניהם, מפני שמש האמת, מסוככת.

וכל שנותר הוא לצפות בתדהמה
על מותר האדם מן הבהמה.
לעמוד נוכח העושים רצון קונם
ולתהות ולצעוק ולשאול "האמנם?".

האמנם טובים אנו מן השור או מן הפר
עת יד נעלמה מוליכתנו באפסר?
ולא נביט לא לשמאל ולא לימין
שהרי לא נזדקק לכך לו רק נאמין.

נאמין במה שנרצה
ולא במה שנראה.
נפטור את התבונה,
נאמין באמונה.

טעה אז מרכס הזקן,
ואת טעותו ברצוני לתקן -
וכפי שנאמר כבר על רגל אחת:
"ההמונים הם אופיום עבור הדת".