ערפל סמיך ירד על העיר, היא הסתכלה לכיוון הרחוב דרך החלון
תוהה אם אי פעם ישוב.
כבר אמרו לה לא פעם שהוא והיא עוד יפגשו, היא כעסה עליו שעזב,
למרות שידעה שזו לא אשמתו, אך היא סירבה להאמין שאי פעם יחזור
או שבעצם סירבה להאמין שלא, היא שקעה בשלה, חסמה את רגשותיה,
כלפיו וכלפי כל סביבתה, היא הפכה רובוטית משנה לשנה, פמניסטית
בעלת לב שבור, למרות שלא התכוונה.
כל מה שחשבתם שידעתם עליה אי פעם אינו נכון, ונכון להפליא.
כל מה שחלמתם לגעת בו הוא רק דימיון. הרצונות שלכם רחוקים
מלהיות השאיפות, והשאיפות... הם כבר לא חלומות כי אם גחמות
בינוניות.
הפכנו להיות עצלנים ואנחנו מאשימים את כל העולם בכך, העולם לא
עוזר לנו להגשים חלומות זה נכון, אך אנחנו גם לא תורמים
לעצמנו. מקיפים אותנו בתסכול ודמעות, מאשימים את כולם ומתרצים
את זה בפיגור של העולם.
היא אבודה, גם אתם יודעים את זה, היא חסרת שליטה ובקרה, למרות
שזה נראה כאילו היא חולת שליטה.
מחוקה, חסרת זהות, תהיתי אם תצליחו לעזור לה יום אחד, אבל גם
לכם... אין חלק במשוואה הזו. היא היחידה שתשלוף את עצמה משם,
תציל אותה.
היא לא צריכה לשכוח לא אותו ולא את העבר שלה, היא לא צריכה
לזכור דברים שכבר שכחה.
כל הסוד זה בעצם מה שהיא ידעה כבר פעם מזמן, ואולי גם אתם
ידעתם את זה עד שהחלטתם שאתם דוהרים לעבר העתיד במטרה להיות
יותר...
הקסם הוא לחייך, פתאום הכל נראה הרבה פחות מכאיב, אתם לומדים
להתרגל לעולם והוא מצידו לא סולד ממכם, משלים עם שהותכם עליו,
עם הנזקים, עם הכאב שהוא חש בכל דריכה של כל אדם ואדם.

היא פתאום התפקסה יצאה מהבועה שהכבידה עליה, הסתכלה לשמים
חייכה לכוכב וידעה... שמוות הוא לא הסוף, הוא גם לא ההתחלה,
הוא עוד שלב לא ברור שרק אי הידיעה גורמת לבני אדם לסלוד
ממנו.
היא השלימה עם הגורל, אני מאמינה שעכשיו היא בנאדם פחות אומלל.