אתה מתהלך ברחוב הירושלמי בשעות הערב האביביות, מחצית החשיכה
כבר אפפה את הסמטאות אך החיים ברחבות כביכול נמשכים. אתה מרעיף
מבטים לעבר חלונות הבתים המוארים- מתמלא תחושה של שלווה כאשר
אתה רואה בית חם ממקומך הקריר אך נעים. אז מהדהד בך משפט מאיזה
שיר רוק "ילד סינטטי כבוי מול מסך שדולק, תסתכל לרחוב איך הוא
ריק- כבר שכחנו כיצד לשחק." פתאום בדידות מציפה אותך. האנשים
אשר מקיפים אותך לעולם לא יבינו מה עובר עליך- כיסופים לתקופה
בה בכלל לא התקיימת עדיין, געגוע לאווירה ארצישראלית נושנה
שפסה מהעולם; געגועים לרוות מגפנו של יהונתן ובני-דורו. אתה
חולף ליד חורשה מוכרת ובוחר לקצר דרכה- עיניך מזהות מייד את
אחד השבילים שחוצים אותה ואתה מתחיל לפסוע באחד מהם, עיניך
בקרקע עוקבות אחרי תוויו.
אבל השביל לא מוביל אותך לצד השני של החורשה, הוא בחר להפגיש
אותך עם עץ- עץ ותיק יומין ועליו ניתן להבחין בקרשים ממוסמרים
אשר יוצרים סולם, המוביל למשטח אשר ממש מזמין אותך להתיישב
עליו. אתה מטפס בקלילות יחסית היות ועשית זאת מגיל צעיר, הדם
הזורם בעורקיך הולך הרבה אחורה באילן-היוחסין. אתה מתיישב על
המשטח, משקיף על הכול בתאורה הכחלחלה שארגנה לך השמש השוקעת-
אמרת בעבר לחברתך ששמיים כאלה יש רק בירושלים ואתה צודק.
רק אז אתה שם לב למישהו מנגן בחליל אי-שם בין בתי הטמפלרים
העתיקים של המושבה הגרמנית; הניגון מזכיר לך נשכחות כפי שהזכיר
לאלתרמן ואתה נזכר ברומנטיקה יתרה בשיר "ארץ, ארץ, ארץ" שאתה
אפילו לא מסוגל לייחס לאמנים ספציפיים היות ומבחינתך הוא שייך
לכולנו. השיר מתנגן בראשך, מעביר בך עצב ושוב כמיהה לעולם
נשכח- דמעה זולגת על לחייך, אינך רק מתרגש מיופיו הפשטני של
השיר וממה שהוא מסמל, אתה עצוב משום שהוא מסמל תקופה שחלפה
מהעולם... תקופה של גאווה יהודיתישראליתציוניתאנושית You name
it! מה שבכוונה נכתב בשפה גלובאלית.
אמנם מדינתך היא לא היחידה שאיבדה הווי, העולם כולו התרחק
מעצמו- אך המצב בו אתה נמצא מעורר בך תקווה- הוא מחזק את ידך,
להמשיך להוות דוגמה חיה ובועטת כשצריך לחיבור הקדמון לעולם.
הנגינה הסתיימה לה ולאחר שנרגעת אתה יורד מהעץ, תוהה האם זה
נעשה לך קשה יותר או מעורר-חששות; עבר זמן-רב מאז שעשית זאת,
האם הזדקנת? אתה מקווה שלא וממשיך. טופח על גזע העץ החביב
וחולף על-פניו.
במושבה כבר הסתובבת רבות, למדת שם בבית-ספר ייחודי בלב
גן-הפעמון, פינת-חמד שעוד שומרים על ציווינוה והיית יוצא ממנו
לעמק-רפאים ה"שנקין" של ירושלים כדי לחוות את ההווי היאפי
הירושלמי שהוא יפה בהרבה מזה התל-אביבי היות ובראשון יש קלאסה
ובשני רק מודרניזם רדוד וחסר-יסודות.
אז הפעם בחרת ללכת דרך התיאטרון- במקרים מסוימים אולי שאלו
אותך, מה שמו של התיאטרון הזה, אבל זה רק הצדיק חצי-חיוך לעגני
מצידך, כי מדובר באחד התיאטראות הותיקים במדינה והוא אינו צריך
כל שם שיסביר את קיומו.
אתה עובר בשכונה שלוה ויפיפייה מה שמוציא ממך עליצות פנימית עד
שאתה מגלה שהכול כנראה כיסוי יפה- מסכה לפרצוף המכוער שבפנים:
כלב סגור במרפסת אחד הבתים... הוא נובח ועושה רעש וצלצולים אבל
בפרצופו ניתן לראות שלא מדובר באיזה שוויץ או התרסה, מדובר
בתסכול עמוק; המסכן, במקום שיוכל לרוץ עם כלבי-הבר בערבות,
תקוע במרפסת קטנה ומסורגת ממש כאילו היה בכלוב ולשם מה? כדי
שלילדים שלא יוצאים לחפש הרפתקאות בחוץ יהיה משהו מסעיר בבית
לעסוק בו.
אתה חושב לעזוב את המקום במהרה לפני שהמרמור ישוב אליך כליל
ואז אתה נזכר בדבריו של אחד מחסרי-הבתים בסרט הנפלא של טרי
גיליאם- "פישר קינג" ששם הוא אומר לגיבור, שהאנשים טורחים לתת
לו נדבה רק כדי שלא יצטרכו להביט בו באמת. אתה עוצר, מעיף עוד
מבט בכלבלב החמוד והנטוש, פרוותו החומה יפה ומסודרת כאילו שלחו
אותו לאיזה ספר, הוא עוצר את נביחותיו ומקשקש בזנבו- ליבך נכמר
עליו, הוא רק מבקש תשומת-לב כדי להקל על כאבו. אתה מנופף לו
לשלום כאילו הוא מבין והוא מתיישב וסורט את הסורג בצליל בכי
קט; אתה לא מסוגל לעמוד בזה יותר ואתה ממשיך הלאה.
הגעת לתיאטרון- המבנים שלו יפים ומושקעים ואנשים מסתובבים
ברחבתו המוארת בפנסים שנותנים לו צבעים מרנינים. אנשים
מסתובבים פה, אתה שוב מתעודד; יש עוד חיים מסביבך- אם אפשר
להגדיר את זה ככה.
מעתה ואילך הדרך נעשית כבר פחות חשובה...
אתה ועבר שנאלם כבר מראשם של רוב בני-האדם תמשיכו לשחק כך
מחבואים עוד רבות; אתה תעבור בפינות-חמד נוספות שיראו לך שיש
עוד בני-אדם במקום בו אתה חי, כאלה שאכפת להם; וכאשר תצא
מהאזורים השקטים והשלווים יותר, קולות הכבישים הסואנים יציקו
באוזניך ותזכור מייד למה אתה כל-כך אוהב את השקט.
משם ועד הבית אתה תלך בדממה כדי לחפות עם שתיקתך הפנימית על
הרעש של התעשייה הפראית שסביבך, אבל כשתגיע הביתה והבית יהיה
ריק כי אמך (התושבת היחידה פה מלבדך) תהיה בעבודה בניסיון
להדביק ולו במעט את התאוצה שהחיים בימנו תפסו, השקט יהפוך
למעיק ותחוש גלמוד יותר מתמיד.
אתה תלך למחשב וממש כמו אותו הילד הסינטטי ההוא, תחפש את
החברים שלך ברחבי הרשת.