רע. זה בערך מה שיהיה כתוב פה. איך כותבים הרגשה רעה מעבר ל:
"רע"?
לפעמים יש כל כך הרבה מה לכתוב שאין מה לכתוב, אבל אומרים שככה
זה באמנות: הכל דיכוטומי, ניגודי, דו-ערכי, מטאפורי ומלא
בטכנולוגית הרגש האחרונה שהגעתי אליה, אבל רגע, מי אמר שאני
רוצה לכתוב עכשיו אמנות בכלל? אולי כל החיבור הזה הוא בעצם
מכתב שאני כותב לה? אז למה אני משקיע כמות כזאת של מחשבה
בדקדוק ובמבנה שלו? למה חשוב לי שזה יהיה יפה, אסתטי
ו"אמנותי"? אולי כל זה נעשה כדי לגרום לעצמי להרגיש טוב? אני
מקווה מאוד שלא כי אז ארגיש אנוכי יותר... רע יותר...
אני כבר יודע מראש שאני הולך לשלוח לה את המונולוג הזה, דגש על
המילה לשלוח. אני כבר לא אסע אליה הלוך-חזור לחיפה כדי לתת לה
שיר ולהגיד לה שאני אוהב אותה כי אני כבר שרוף אצלה... אני לא
יודע מה הסיבה שאני אתן לה לקרוא את זה, אולי זה ניסיון
תת-מודע לגרום לה לרצות אותי שוב? אבל למה שתרצה? הרי בשורה
התחתונה אני לא רוצה להיות איתה(?). אני חושב (בטוח) שהיא
הבחורה שגרמה לי להגיד (לרצות להגיד) הכי הרבה מילים. המילים
האלה רצות לי בראש מהר מדי ואני לא יכול לתפוס אותן. פה ושם
אני קולט איזו מילה או שתיים ומנסה להסביר מה היא אומרת בעצם.
אני מרגיש כמו דוקטור "מה-המרגש?" שלא יודע בדיוק מה הבעיה של
הפציינט שלו אז הוא מנסה להעלות כל מיני אפשרויות שונות...
המילה האחרונה שרצה לי בראש והצלחתי לקלוט אותה היא: "רע".
עכשיו דוקטור "מה-המרגש?" מנסה להסביר מה המשמעות שלה
כנראה...
אני חושב שהמטאפורה שתגדיר לי את המצב (הרגשה) הרע הזה על
הצורה הטובה ביותר (בשבילי לפחות) היא הצפייה החוזרת של הסרט
"אהבה בשחקים" עם טום קרוז (באמת)... היה קטע בסרט שטום הרגיש
רע כי לא הייתה לו את הבחורה (פשוטו כמשמעו). כשהצופה רואה את
הסרט הוא על סף דמעות (לא אני, הצופה...) אבל הוא יודע שזה
קיטש  מוחלט (כי זה שנות ה-80) כי הוא עם האופנוע שלו והמעיל
עור, השיר המרגש שמלווה אותו בנסיעה נוגע מאוד... זה מאוד
גרוטסקי ואולי אפילו מגוחך... דביק אך עם זאת אמיתי... כך אני
מרגיש. אני רוצה לצחוק על עצמי על הסיטואציות שאני מכניס אותי
אליהן לפעמים אבל באמת רע לי...
כשאני מתחיל להרגיש רגש אמיתי כלפי מישהי (לא קורה לי הרבה)
מתברר לי באיזשהו שלב שאני אגיע למצב (הרגשה) רע, כלומר, לא
אהיה עם הבחורה (היא, רק היא) ועדיין ארצה (אוהב) אותה. בשלב
הזה האישיות הנרקסיסטית שלי מנווטת את רוחי לכיוון הזה כדי
לשמור על האגו שלי. אני עבד נרצע של האגו שלי, שבוי שלו, הוא
כמו הבן שלי, הרי לעולם לא אתן לבחורה להיכנס ביני לבין הבן
שלי, בשר מבשרי, נכון? האגו גומל לי בכך שהוא נותן לי את
המילים האלה לכתוב אותם ואז אנחנו פיטים, אלא שכבר הרבה זמן
אני לא מרגיש שאנחנו פיטים ומצידי שיתמוססו כל המילים שכתבתי
מעולם על הדף ושעברו לי בראש ושעוד יעברו לי בראש. אני רק רוצה
לאהוב אותה. זהו.
מעבר לאוטו-פסיכו-אנליזה הזאת, אני טיפוס מאוד רציונלי (מאוד
מאוד). אם יצא לי להגיד פעם למישהי שאני אוהב אותה (רק שתי
בחורות כולל אותה) אז התכוונתי לזה. אני נותן למשפט הזה מקום
של כבוד ואני נורא נזהר לא להגיד אותו סתם. המשפט הזה הוא
הפצצת אטום שלי. כשאני רואה שאני לא מקיים את מה שעומד מאחורי
המשפט זה אוכל אותי מבפנים, אני מרגיש חלש, מבולבל, נחות, חסר
תקווה, נואש, כנראה זה בגלל אותו אגו. כנראה שכאן מוסברת המילה
"רע".
רק אחרי שכותבים קטע ספונטני אפשר להבין על מה הוא באמת נכתב
ולמה הוא באמת נכתב:
א. להסביר את עצמי בשביל עצמי (יותר כדי להסביר בשבילה).
ב. כדי להפסיק את ה"רע" (יותר כדי להפסיק את הרע בשבילה).
ג. כדי להשתמש במילים לועזיות שנשמעות מתוחכמות(!).
ד. כדי להחסיר מהמילה אמנות את הקטע "נו" ולהשאיר רק את האמת.
ה. כדי להרגיש דרמטי-גרוטסקי כמו טום קרוז ב"אהבה בשחקים".
ו. כדי לברוח מהשריפה שהיא עומדת לזרוק אותי לתוכה.
ז. כדי שהיא תאהב אותי יותר.
ח. כדי שתדע שאני באמת אוהב אותה ("ככה אני אוהב"...).  

עכשיו אני יכול לשאול את עצמי... כלומר את האגו שלי...
כלומר... אותה: איזה מונולוג יפה אה???